help
terms

יום של מרירות

שלשום החברה נסגרה. זהו.
המנכ"ל, היושב באמריקה, אישר לעובדים גישה היום לחברה לאיסוף חפציהם האישיים. להבדיל מפיטורי העבר היום היה יום של זעם והתלהמות. החל מהשמצות על המנהלים וכלה בתאוריות קונספירציה על כספי החברה והאם וכיצד יקבלו העובדים את הפיצויים המגיעים להם.
המצב, ללא ספק, מטריד. אין חברה יותר, גם עובדי מחלקת משאבי אנוש וכספים פוטרו. אין עם מי לדבר.
בעצם יש, לחברה יש מפרק, פעולתה האחרונה של ההנהלה הייתה למנות אותו. דא עקא שהוא יושב באמריקה, וטרם בוצעה ההערכות לטפל בעובדים הישראלים. הנהלת החברה התעלמה או לא הביאה בחשבון את ההבדלים בין האתרים. כעת, ניסיונות לממש נכסים וקניינים רוחניים תקועים, היות ואף אחד מעובדי החברה הישראלים אינו מוכן לשתף פעולה.
המצב קצת מגוחך. העובדים אינם משתפים פעולה, היות והם אינם סומכים על ה"חברה" (ישות שכבר אינה קיימת) ועלולים לגרום לשיבוש התהליך שנועד להגן על זכויותיהם כנושים. הפחד של העובדים מובן, חייבים להם כספים. נאום הסיכום של המנכ"ל היה קטסטרופלי. במקום להודיע על המפרק ולהודיע כי תוך מספר ימים יהיה איש קשר לעובדים, הוא הותיר אותם באוויר. תחושת הפרנויה לובתה על ידי מספר עובדים שחשו נפגעים במיוחד, בין אם מתוך חשש כספי, ובין אם מתוך תחושת עלבון אישי.
יתכן כי תמוה מדוע אני כותב בגוף שלישי. ההסבר שלי מורכב ממספר סיבות:

  • אין זאת הפעם הראשונה שמקור הכנסה שלי נמוג.
  • החברה נסגרה לפני יומיים. תגובה חפוזה ופזיזה רק תגרום למפרק לראות את העובדים כגורם בעייתי.
  • העובדה כי מנהלים בחברה פעלו בחוסר מקצועיות אינה סיבה שגם אני אתנהג כך.
  • צר לי על העובדים, עמיתי וחברי. צר לי גם על אובדן אותם תרופות ופיתוחים שכל כך היו יכולים להועיל.

    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

    Private