היום קיבלתי דואר אלקטרוני לאיפוס הסיסמה שלי בגלובס, כולל קישור לעמוד איפוס הסיסמאות:

שלום גיל,
בימים אלו החלנו בעבודות שיפור ושידרוג הדסק
כחלק ממהלך השדרוג אופסו כל סיסמאות המשתמשים
אנא לחץ כאן לעדכון סיסמה חדשה לחשבונך
שינוי זה הוא צעד ראשון בדרך להפיכת הדסק למערכת תוכן גולשים מגיבה, אקטואלית ויעילה,
שתהפוך את הרשומים בה למומחים בתחומם, ופרסום הפרשנויות שלהם באתר.

התהליך כולל כמעט כל כשל בסיסי שניתן להעלות על הדעת:

1. עמוד עדכון הסיסמאות (כמו גם עמוד הכניסה של גלובס) אינם כוללים אבטחת SSL.
2. הקישור שנשלח כולל בתוכו גם את שם המשתמש ואת הסיסמה. מכאן שגלובס אינם מצפינים סיסמאות, אותה רמת אבטחה של פיצה האט¹.
3. אין כל סיבה לכלול את המידע הרגיש בדואר. ניתן היה לבקש מהמשתמש לגשת לאתר, ולשנות את הסיסמה או להוסיף את הבקשה בחיבור הבא של המתשמש.
4. הקישור איננו איפוס סיסמה, הוא בפועל כניסה למערכת עם הסיסמה הקיימת והפניה לעמוד שינוי הסיסמה.

עצוב.

1. כן, הקישור הוא לגלובס

חנן כהן תמה מדוע על כמות התקשורת של אתר אינטרנט לשרותי צד ג' ואומר:

ברור לי הצורך וברורים לי השימושים של האתרים האלה. אבל יש לי תחושה לא טובה בקשר לזה.

יש פה שרשרת שלא בטוח שבסופה יש כסף אמיתי.

אך לא רק כסף במובן של תשלום עבור פרסומות (או לחילופין תמורת המידע הנאגר על הגולש), יש לא מעט מקרים בהם האתר מסתמך על שרותי צד ג' לתפעולו השוטף. דוגמה לכך היא הדיון באתר חווית המשתמש העוסק בזיהוי משתמש וניהול תגובות. או שרותים נוספים, כמו סטטיסטיקות. המאפיין של כולם היא העובדה שהאתר פונה לשרותים חיצוניים, על פי רב דרך תסריטי Javascript. התקנה של תוסף NoScript ו-AdBlock, תגלה לכם לא מעט על התעבורה שמיצר האתר אליו אתם גולשים¹.

ממשקים אלו יכולים לתת לאתר ערכים מוספים רבים. קישור ל-Facebook הוא נוח ושימושי הן מבחינת זיהוי השתמשים והן להפצת התוכן. חלק² של האתרים מתמקדים בסדרה קטנה של מנגנונים מסוג זה – Facebook, כמובן, הוא הבולט שבהם. אחרים משתמשים במנגנונים נוספים שמהווים מתווכים. דוגמה לכך היא מנגנון תגובות כמו DiscUS, או קיצור וניהול כתובות כמו Bit.Ly.

ישנן מספר סוגיות במנגנונים אלו שיש להביא בחשבון לפני ובמהלך ישומם:

• פרטיות הגולש: האם מדיניות הפרטיות של המנגנון תואמת את מדיניות הפרטיות של האתר. האם תתכן זליגה של מידע על הגולש ללא דעתו, ואולי אף ללא דעת מנהלי האתר.
• אבטחת מידע: המנגנונים האמורים עלולים להתשתמש בקוד שאינו נובע ואינו מאוחסן באתר. לעיתים (בעיקר במקרה של פרסומות), הקוד האמור אולי אפילו איננו במקורו באותו שרות צד ג' אלא אצל מי מלקוחותיו.
• שימור המידע: שרותי צד ג' יעדיפו כי תשתמשו בקוד שלהם באתר שלכם. כך התוכן יהיה בפועל בשרתים שלהם. במצב של כשל או התנתקות מהשרות, אותו תוכן יכול להעלם.
• ממשק המשתמש: שימוש בקוד של שרותי צד ג' יכול לשבש את מבנה האתר או לחייב את האתר להתאים את את עצמו למבנה של אותו שרות צד ג'.
• נפח תקשורת: אנו רואים מגמה גוברת של שימוש באינטרנט סלולרי. שרותי צד ג' העושים שימוש ב-JavaScript מטילים את עומס התקשורת על הגולש ולא על האתר. הדבר לא משפיע רק על ביצועי האתר, אלא גם על העלות לגולש.

בכל האמור לעיל אין לראות שלילה גורפת של שימוש בשרותי צד ג', אלא מספר אזהרות. כלי ניהול תוכן כמו WordPress או Drupal מכילים תוספים לטיפול בלא מעט מהסוגיות האמורות, כמו למשל סינכרון תגובות בין האתר לבין עמוד ב-Facebook או LinkedIn, ללא מעורבות של הדפדפן. שימוש בתוספים אלו שומר גם על היחודיות והזמינות של האתר במקרה שאותם שרותי צד ג' לא זמינים.

1. באותה נשימה עלי להזהיר, שני התוספים הללו יכולים לשגע אתכם באתרי עתירי פרסומות ושרותי צד ג', הנפוצים במקומותנו
2. גדול מדי לטעמי

סגרתי את חשבון הפייסקבוק שלי ואת הקישורים מהאתרים שלי אליהם. היו להם שנתיים לתקן. חבל.

I was really getting into this lecture, until he started to say Steve Jobs connects to our synapses…

I mean, really, give me a break…

דרור פויר קורץ בעין ואומר כי "הרי כל מהות הפייסבוק היא ויתור על הפרטיות", והוא אינו היחיד, ושניהם טועים.

(עדכון: הנה עוד בת יענה).

כאשר כל אחד מאיתנו מפרסם (בעיתון או בבלוג), אנו עומדים על תיבת הסבון שלנו במודע ומופגן ופונים לקהל, אין לנו ציפיה לפרטיות. כאשר כל מי מאיתנו כותב דוא"ל לחבר או חברים, או משוחחים בטלפון, יש לנו צפיה מלאה לפרטיות.

פייסבוק התיימרה להיות פלטפורמת תקשרות בין חברים. לא במה. זו אחת הסיבות המרכזיות שהיא זכתה להצלחה גבוהה יותר מ-MySpace. השינוי והפרסום של הגדרות הפרטיות היו מטעים. משל היה ספק הדואר שלי מפרסם ברבים את כל הדואר שלי אם הייתי מבקש אישור מסירה.

נכון, ישנם משתמשים טיפשים. הדוגמה החביבה עלי היא אותם משתמשים שבתגובה לפרסום פומבי, שולחים תגובה "ניפגשים ביום ג'? אל תגיד לאישתי". אין מכאן לומר שעצם השליחה של הודעה ממני למאן דהו הופכת את ההודעה לפרסום. כאשר אני יושב עם חברים במסעדה, אני לא מצפה כי בעל המסעדה ישדר את העובדה שאכלתי בה (ואת תוכן השיחה) לכלל העולם.

ההכרזה "אל תשמשו בפייסבוק" משולה ל"אל תשלחו דואר לנמען ב-gmail או MSN. ישנם מספר דרכים לשפר את רמת הפרטיות בפייסבוק. פייסבוק עצמם מודים בכך, ואתרים נוספים מדריכים כיצד.

אין בכך לומר שאין צורך לבוא בטענות לפייסבוק. אך לעמוד מן הצד ולצקצק בלשון נראה לי טיפשי, ואולי אף מסוכן. אם אפילו Mozilla, עושה לנו פעולות מאחורי הגב, הבעיה היא במגמה, ולא במוצר. הכתובת הייתה על הקיר מאז 1999.

(עדכון: איתן כספי פרסם סרטון משעשע (?) על המידע שלנו וגוגל):

רן יניב הרשטיין הוציא את הגרסה העברית ל-WordPress 2.9. העדכון עבר חלק, ממשק הניהול נראה אלגנטי מאוד, ולא פחות חשוב, האתר שמר על צורתו.
שאפו נוסף לרן.

חשוד בשוד שוחרר לאחר שעידכון פייסבוק שעשה מבית אביו שימש כאליבי. עיון נוסף מעלה כי הוא היה עצור 12 יום. לא חשוב, העיקר הוא שהתשתית הראייתית מתבססת על רשת חברתית. זהו הסיפור בקצרה.
אבל אולי כדאי לקרוא קצת יותר לעומק, ולא להסתפק בתקציר:

מר ברדפורד, העומד למשפט על משעי שוד קודמים, טען שהוא בהארלם בזמן השוד ב-17 באוקטובר – טענה שנתמכה על ידי אביו של מר ברדפורד, רודני ברדפורד האב ואת אמו החורגת, ארנסטין ברדפורד, כך לדברי מר ראולנד.
מר ראולנד הודה כי, עקרונית, כל מי שידע את שם המשתמש והסיסמה מר ברדפורד של יכול היה לבצע את העדכון בפייסבוק, אבל הוא אינו רואה בה סבירות לכך.
"זה מצביע על רמה של גאון פלילי שלא היית מצפה נער צעיר כזה, הוא לא ד"ר רשע," מר ראולנד אמר, והוסיף כי כניסת פייסבוק היה רק "הדובדבן שבקצפת," היות ולקוחו עדים אחרים אשר סיפק אליבי.

אוקי. מבט מחודש. צעיר בן 19 מבלה 12 יום במעצר, למרות שיש לו שני עדי אליבי. עדכון הפייסבוק התקבל לא בגלל רמת אבטחת המידע המדהימה של פייסבוק, אלא כי הבחור יותר מדי אהבל לזייף את ההודעה.
אז מי האהבל? בחור שלא יודע לזייף הודעות פייסבוק ומסתמך על אביו ואמו החורגת לאליבי, או השוטרים, הפרקליטים והעיתונאים¹ שמאמינים בטכנולוגיה, ולא באדם.

1. והפוליטיקאים

בנק לאומי מפרסם בטלויזיה את האתר שלהם, חשבון דיגיטלי. ים של Cool שפוך על הדוגמן. הוא משתמש במק.
התפעלתי. זה בנק רציני! רצתי לקנות מניות שלהם.
אופס. בפיירפוקס הוראת הקניה גולשת לתחתית העמוד, וחציה נעלמת. בספארי האתר מתעלם בנונשלנטיות מהוראת המשך לביצוע הקניה.
הדוגמן כנראה משתמש ב-BootCamp, שהרי לא יתכן שהבנק מטעה אותנו. אולי כדי להוסיף לתחתית הפרסומת הסתייגות בסגנון "המציג איננו גולש אמיתי".

אינני יודע למה ציפיתי ממערכת ההפעלה של גוגל. מה שלא ציפיתי היא שהיא תהיה מבוססת על סוסה, מבית נובל. אותה נובל מהעסקה השנויה במחלוקת עם מיקרוסופט¹.

הסביבה עצמה לא מרשימה. לינוקס עם סביבת גנום ודפדפן כרום. אפילו כלי החיפוש הם מבית היוצר על גנום. למעט כרום ופיקסה, לא ראיתי כלים נוספים של גוגל. היות ובנתיים בחנתי את הסביבה תחת VMware, אני חושב שאין טעם אמיתי בהשוואת ביצועים. הגלישה זריזה², ויש תמיכה בעברית³, תוכנות המוכנות במבנה RPM מותקנות באותה אמינות שהן עולות על סוסה.

על פי רב, כאשר שומעים טפיפת פרסות, מצפים לסוס, לא לזברה. אני דווקא ציפיתי לזברה, וקיבלתי סוסה…

1. user@linux:~> cat /etc/issue
Welcome to openSUSE 11.1 - Kernel \r (\l).
2. כצפוי מכרום חסר התוספים
3. ולראיה פרסום זה

סערת הזוטא של חורים ברשת איננה בודדת. מור אינו היחיד שבחר שותפים ללוות את האתר שלו, ניר חינסקי בחר במיקרוסופט.

Monetize – זהו שם המשחק. גל מור או רופרט מרדוק:

(דרך Dvorak Uncensored)
הנחת הבסיס זהה. מישהו צריך לשלם על התוכן. קבלת התוכן בחינם דרך האינטרנט¹ איננה עובדת. התוכן צריך לממן את עצמו. אז מה קרה?

• המשבר הכלכלי². אנשים זהירים יותר בהוצאותיהם. קונים פחות עיתונים, מקליקים פחות על פרסומות ומוציאים פחות כסף על הוצאות שאינן חיוניות.
• משבר האמינות. עתונות הדפוס ורשתות החדשות מאבדות מהאמינות שלהן. הקצף ששפך נחום ברנע על אריאנה הפינגטון, הן חלק מדוגמה מקומית, הירידות הבלתי פוסקות של ג'ון סטיוארט על רשת פוקס³ או ההתקפות על דיויד פוג הן דוגמאות מחו"ל. לא פלא שכמעט אין מצב בו אין תגובה בעיתונות הכלכלית בארץ הטוענת נגד הכותב כי הוא "כותב מפוזיציה", או מאשים מגיב אחר כ"מגיב בתשלום".

האם התוכן חייב לממן את עצמו? האם התוכן בזכות עצמו יכול לממן את עצמו? דבורית שרגל כותבת תחת המטריה של אורנג'. רון מיברג מאמין כי אנשים ישלמו לו ישירות.

אם נצא מהביצה המקומית, נראה כי קיימים לא מעט שרותים ותכנים בתשלום שעובדים. iTunes למשל. אבל האם המודל הזה יעבוד גם על חדשות או דעות? רופרט מרדוק מאמין כי עתונות הדפוס עשתה טעות כאשר אפשרה מראש גישה חינמית לתכנים שלה. מרדוק יודע כי המודל של iTunes⁴ יכול לעבוד גם עבור עתונות הדפוס. אך לדעתי הוא מאמין גם כי מיצוב אליטיסטי דרך תמחור הוא מחוייב וכי קשה לשנות הרגלי צריכה – ולראיה ה-Wall Street Journal, המחויב בתשלום גם באינטרנט, Consumer Report או מחירון הרכב של לוי יצחק – כולם שרותים שתמיד היו בתשלום.

מאידך גיסא, דווקא בעתונות הדפוס קיימת התפוצצות של חינמונים. האם עצם העלות האפסית שלהם הופכת אותם לבעלי ערך נמוך יותר? ההשוואה בין ויקיפדיה לבריטניקה מתבקשת.

אנחנו בעיצומם של מאבקים מקבילים על אמינות ופרנסה. המאבקים הללו יגבו קורבנות, מכל הצדדים.

1. בחינם? Connectivity charges may apply
2. סיבה טובה לכל דבר, העלאת מחירים והורדת מחירים, פיטורים וגיוסים, קנית מניות ומכירתן….
3. האמת, מטרה קלה….
4. בעיקר הקשר של החנות למוצרי iPod