סגרתי את חשבון הפייסקבוק שלי ואת הקישורים מהאתרים שלי אליהם. היו להם שנתיים לתקן. חבל.

דרור פויר קורץ בעין ואומר כי "הרי כל מהות הפייסבוק היא ויתור על הפרטיות", והוא אינו היחיד, ושניהם טועים.

(עדכון: הנה עוד בת יענה).

כאשר כל אחד מאיתנו מפרסם (בעיתון או בבלוג), אנו עומדים על תיבת הסבון שלנו במודע ומופגן ופונים לקהל, אין לנו ציפיה לפרטיות. כאשר כל מי מאיתנו כותב דוא"ל לחבר או חברים, או משוחחים בטלפון, יש לנו צפיה מלאה לפרטיות.

פייסבוק התיימרה להיות פלטפורמת תקשרות בין חברים. לא במה. זו אחת הסיבות המרכזיות שהיא זכתה להצלחה גבוהה יותר מ-MySpace. השינוי והפרסום של הגדרות הפרטיות היו מטעים. משל היה ספק הדואר שלי מפרסם ברבים את כל הדואר שלי אם הייתי מבקש אישור מסירה.

נכון, ישנם משתמשים טיפשים. הדוגמה החביבה עלי היא אותם משתמשים שבתגובה לפרסום פומבי, שולחים תגובה "ניפגשים ביום ג'? אל תגיד לאישתי". אין מכאן לומר שעצם השליחה של הודעה ממני למאן דהו הופכת את ההודעה לפרסום. כאשר אני יושב עם חברים במסעדה, אני לא מצפה כי בעל המסעדה ישדר את העובדה שאכלתי בה (ואת תוכן השיחה) לכלל העולם.

ההכרזה "אל תשמשו בפייסבוק" משולה ל"אל תשלחו דואר לנמען ב-gmail או MSN. ישנם מספר דרכים לשפר את רמת הפרטיות בפייסבוק. פייסבוק עצמם מודים בכך, ואתרים נוספים מדריכים כיצד.

אין בכך לומר שאין צורך לבוא בטענות לפייסבוק. אך לעמוד מן הצד ולצקצק בלשון נראה לי טיפשי, ואולי אף מסוכן. אם אפילו Mozilla, עושה לנו פעולות מאחורי הגב, הבעיה היא במגמה, ולא במוצר. הכתובת הייתה על הקיר מאז 1999.

(עדכון: איתן כספי פרסם סרטון משעשע (?) על המידע שלנו וגוגל):