תגית: פרטיות

content

הגיעו מים עד גועל נפש

מהיום הראשון שאני מתגורר בזכות עצמי (1988), יש לי חסכם. כאשר גרתי בבית צמוד קרקע היו לי טפטפות ושעון מים. ילדי מקבלים אמוק אם אני משאיר ברז פתוח בזמן ציחצוח שיניים. יותר מ-20 שנה אני דואג1 למשק המים.
ועכשיו: קנס מים. אני האשם בזיהום מאגרי המים של ישראל.
להוסיף חטא על פשע, דורשת ממני הרשות המקומית דיווח על מספר הנפשות בבית, על מנת לחשב את זכותי למים במחיר הגיוני. אולי רצוי שאשים קופה קטנה ליד המקלחת והשרותים – לטובת אורחים.
מצד שני, אולי המידע הזה, בשילוב עם המעגר הביומטרי, יסייע במניעת פשיעה, כי הרי שום דבר בחוק הזה לא יקדם את משק המים בישראל.

  1. בקטנה []
about

ומה אגיד לבני?

כותב יונתן קלינגר:

דיני מחשבים בישראל הם כנראה הדינים המשתנים ביותר בעשור האחרון, המשמעותיים ביותר והמסובכים ביותר שידעה החקיקה, הכללת הזכות לפרטיות בתוכם היא בעיה גדולה עוד יותר.

ואני רוצה למתוח את הנושא לכוון נוסף. לא רק מערכת המשפט והחקיקה מנסות להתמודד עם המציאות הטכנולוגית, אלא גם מערכות החינוך, הן ההמלכתיות והן אלו שבין אדם לחברו. לפני שהסיחו את דעתו עם סוגיות הביומטריה, כתב עירא אברמוב על סוגיות של זכויות יוצרים.

מה ענין שמיטה אצל הר סיני?

קיימת נטיה לבלבל בין הטכנולוגיה לבין המהות. מבני השכבה של בני אני לומד כי אם מידע ותוכן זמינים לי ללא מחסום1 הרי מותר לי להשתמש בהם. בני גילי נוטים באותה מידה לראות את המידע והתוכן שאינו מגיע דרך ערוצי השווק הממוסדים והממותגים כפעילות פירטית2. מכן נוצרות אסוציאציות אבסורדיות בין הטכנולוגיה לבין המהות. למשל:

  • רשתות P2P משמשות להורדות תוכנה פירטית, מכאן שהבעיה היא של רשתות P2P ולא של תפיסות של זכויות יוצרים.
  • זיהוי ביומטרי מדויק הוא אפשרי והגנה על המידע הביומטרי הוא אפשרי, מכאן שניתן וצריך להקים מאגר ממין זה. הדיון בעצם הצורך במאגר ביומטרי (או תעודות זהות בכלל, לענין זה), נעלם.

משל למה הדבר דומה: לסרטי הפורנו בוידאומטים. בכדי להגן אל נפשותנו, לא מעט ממכשירים אלו מציבים את הסרטים הללו בשורות התחתונות, בגובה העיניים של ילדים בגילאי 4 עד 5. בקיוסקים, עיתונות התועבה נדחפת למדפים התחתונים, העיקר שההורים לאותם ילדים לא יראו אותם….

לפני מספר חודשים פנה אלי אחד העובדים בחברה שבה עבדתי לברר כיצד ניתן להוריד סרט מ-YouTube הנחוץ לו לעבודתו. הפנתי את תשומת ליבו לעובדה כי יש בכך הפרה של תנאי השימוש באתר. הוא ביטל את הדברים בתואנה כי "כולם עושים כך". הצעתי לו לפנות למי שפרסם את הסרט ולבקש ממנו להתשתמש בסרט. הרעיון הדהים אותו. הדהים אותו לא פחות העובדה כי מפיק הסרט הסכים מייד.

אני מאמין כי עלינו לעקר ככל האפשר את הדיון הטכנולוגי בסוגיות של חוק, חינוך ומוסר. איסוף מידע על אזרחים על ידי המדינה הוא רע בין אם הוא נעשה על ידי קוראי רשתית מבוססי מחשב ובין אם הוא נעשה על ידי עדר פקידים עם עטי נוצה. הפרה של זכויות יוצרים היא אותה הפרה בין אם אני הורדתי את הסרט או רכשתי אותו בדוכן מפוקפק בשוק.

אין בכך לומר כי אין לטכנולוגיה חלק בקביעת אורח החיים שלנו, ומכן ההשלכות על חוק, חינוך ומוסר. בעיקר הדבר משפיע על מרכזי הכוח הפוליטיים והכלכליים. דוגמה מובהקת לכך היא ה-Zoning של מכשירי DVD, שאפשרו למפיצי הסרטים לשלוט בקצב ההפצה של הסרטים בעולם. מכשירי ה-MultiZone הרגו את התפיסה הזאת. עם זאת יש לזכור כי zoning מעולם לא נהנה מהגנתו של החוק, וחוסר שיתוף הפעולה של יצרני המכשירים עם יצרני התוכן הוא שמנע המשך השימוש בה.

עמית למקצוע אמר לי:

לעולם לא אתקין תוכנה לא חוקית, ולעולם לא אמליץ או אציע התקנה שכזאת. באותה מידה לעולם לא אבדוק את חוקיות התוכנה המותקנת אצל לקוח.

כעת אני צריך להסביר לבן שלי את ההבדל בין מותר לאסור.

  1. למשל דרך טורנטים []
  2. כולל הורדה של תכנה חופשית []
contact

חלומות ביומטריים

לא רק אצלנו חולמים הפוליטיקאים על הגביע הקדוש של הזיהוי הביומטרי. סקירה צוננת למדי של המצב בבריטניה מוגש על ידי הרשם. כמו כאן, אופיטימיזים מוביל על השכל הישר.

להשוואה של מדינות ומדיניות בתחום הביומטרי ראו גם את ההשוה של ד"ר קרין ברזילי-נהון.

ההתנגדות שלי אינה נובעת משיקולים טכניים או טכנולוגיים. אלו שיקולים משניים. למדינה אין צורך ולאזרחיה אין ענין במאגר הביומטרי. אם וכאשר יקום המאגר יתברר כמה מעט הוא משרת את המדינה ואזרחיה לעומת הנטל של שמירה המידע מול הגורמים שירצו לנצל אותו לרעה.

מדוע אין המידע משרת את המדינה1? משום שמידע עודף אינו משפר את הידע. ניקולס קאר מפנה להאל ואריאן מגוגל. על שימוש לרעה מצד המדינה בטכנולוגיה אנו מכירים טוב מדי. ארתור סייס-אינקרט עשה שימוש במרשם התושבים ההולנדי לאתר את היהודים ולשלחם למחנות ההשמדה.

  1. ומהותית יותר, את תושביה []
jobs

בגנות האנונימיות

תגובות לפרסום בלינמגזין גורמות לי לחשוב שאנו מקדשים את האנונימיות של הרשת יתר על המידה, ואולי מתיחסים אליה כמובן מאליו.
אינני בא להביע תמיכה בחוק של ישראל חסון. כמו מרבית החוקים הטכנולוגיים, הוא חסר משמעות. כפי שניתן שבעלי ענין יכולים לעקוף אותו באמצעים טכנולוגיים, כך יכולים בעלי עניין להגיע למידע על הכותבים.

הדיון האנונימי הוא אנטי דמוקרטי. השימוש המופרז בו הופך אותו לבליל של רעשים. הלמו, אוהד מובהק של האנונימיות, מביע את עמדתו בגלוי ובמפגיע. הנכונות לחשיפה היא מה שמעניק לדואר החשמלי את הערך שלו. טוקבקים אנונימיים אינם מקור מידע או דיון ציבורי – הם קן של רשעות, טיפשות, פחדנות ואינטרסים. לא בכדי מכונים מגיבים אלו בשם טרולים.
ההחלטה היא בעיקרה של בעלי ומנהלי האתר, אך גם של המשתתפים. הסיפור על ויכוח קטנוני בקפה דה-מרקר, כפי שהתפרסם בגלוב, הוא דוגמה לכך. הגלוב עצמו אינו מחייב או מוודא את זהות המגיבים, אך איכות המגיבים מכפרת על כך.

פסוודונימים, אווטרים וכינויים אינם אנונימיות. אח"י דקר היא ישות קיימת איתה ניתן לנהל דיאלוג, גם אם אינה מפרסמת את הרציף בו היא עוגנת. זהו הגבול הדק בין שמירה על פרטיות ובין אנונימיות.

report