בנק לאומי מפרסם בטלויזיה את האתר שלהם, חשבון דיגיטלי. ים של Cool שפוך על הדוגמן. הוא משתמש במק.
התפעלתי. זה בנק רציני! רצתי לקנות מניות שלהם.
אופס. בפיירפוקס הוראת הקניה גולשת לתחתית העמוד, וחציה נעלמת. בספארי האתר מתעלם בנונשלנטיות מהוראת המשך לביצוע הקניה.
הדוגמן כנראה משתמש ב-BootCamp, שהרי לא יתכן שהבנק מטעה אותנו. אולי כדי להוסיף לתחתית הפרסומת הסתייגות בסגנון "המציג איננו גולש אמיתי".

אינני יודע למה ציפיתי ממערכת ההפעלה של גוגל. מה שלא ציפיתי היא שהיא תהיה מבוססת על סוסה, מבית נובל. אותה נובל מהעסקה השנויה במחלוקת עם מיקרוסופט¹.

הסביבה עצמה לא מרשימה. לינוקס עם סביבת גנום ודפדפן כרום. אפילו כלי החיפוש הם מבית היוצר על גנום. למעט כרום ופיקסה, לא ראיתי כלים נוספים של גוגל. היות ובנתיים בחנתי את הסביבה תחת VMware, אני חושב שאין טעם אמיתי בהשוואת ביצועים. הגלישה זריזה², ויש תמיכה בעברית³, תוכנות המוכנות במבנה RPM מותקנות באותה אמינות שהן עולות על סוסה.

על פי רב, כאשר שומעים טפיפת פרסות, מצפים לסוס, לא לזברה. אני דווקא ציפיתי לזברה, וקיבלתי סוסה…

1. user@linux:~> cat /etc/issue
Welcome to openSUSE 11.1 - Kernel \r (\l).
2. כצפוי מכרום חסר התוספים
3. ולראיה פרסום זה

מי שעובד במערכות מידע אוהב להתעצבן על ניקולס קאר. ממאמר, לספר, לספר המשך¹.

הנחת היסוד פשוטה. מערכות מידע ומיחשוב הם מוצרי צריכה ושרות. כמו מים, חשמל ותחבורה. הנחות היסוד תואמת לקו מחשבה של כלכלן. מיחשוב העננים והגלובליזציה של פיתוח תוכנה ושרות הולכות יד ביד עם השקפה זו. גוגל היא לכאורה ההוכחה הניצחת לכך. לא רק שגוגל מאפשרת תשתית מערכות מידע ב-10$ לשנה, היא עושה זאת על בסיס תשתית של מחשבים בסיסיים.

עד שאתה מגיע לוידאו הבא ((דרך האתר של קאר עצמו)):

האתרים של גוגל כל כך מסיביים שיש למקמם ליד מוקדי הפצה מרכזיים לחשמל ומים.

אז מה הקסם של קאר, ולמה הוא מצליח לעצבן את אנשי מערכות המידע לאחר כל כך הרבה שנים?

1. אנשי מערכות המידע באמת היו רוצים שתמונת העולם של קאר תהיה נכונה. היות ואז כולם ידעו שאנו, בתחום מערכות המידע ניצחנו.
2. קאר מדבר להנהלה. מקומו של המנמ"ר בהנהלה עדיין לא ברור. מבחינת קאר, הוא עדיין האינסטלטור. ישנם לא מעט ארגונים, בהם מערכות המידע הן חלק מליבת העסק, בהם הפונקציה אפילו לא קיימת.

בכדי שהעולם של קאר יתקיים כל הרכיבים של תחום מערכות המידע צריכים להיות כמו לגו. הרכיבים צריכים להיות אחידים וברורים. גם אז צריך כשרון ודמיון על מנת לייצר:

1. אולי הגיע הזמן לסרט….

שרות גדול לעולם עשתה תעשיית המוזיקה לעולם כאשר הרגה את נספטר. נפסטר קמה לתחיה כשרות מסחרי בתשלום הגון.

נפסטר הייתה מוקד של שיתוף קבצים. השרתים שלה לא החזיקו את התוכן עצמו, אלא אינדקסים שהפנו למיקום האמיתי של הקבצים. מטרה קלה לאיתור וסגירה. כאשר השרתים לא תפקדו, לא ניתן היה לשתף את הקבצים.

שתי תוצאות, לכאורה הפוכות, היו למהלך:

1. מערכות שיתוף הקבצים הפכו ליעילות יותר על ידי ביזור של הקבצים והמידע על מיקום הקבצים. בנוסף נוספו תכונות של הצפנת מידע, המונעות מעקב על התוכן של המידע.
2. מסתבר כי ניתן למכור שירים בודדים בדולר. אפל הוסיפה לכך את ה-iPod ו-iTunes, והנה שוק נוסף.

למה לכאורה. היות והמלחמה נמשכת. במקום נפסטר, יש את מפרץ הפירטים. וכאן נוסף התעוב הארופאי לתרבות התאגידית האמריקנית. מתעוב זה התפתח ויכוח על זכויות שימוש וחופש המידע והפרט. לי, אישית, לא ברור הקשר המיידי בין חופש המידע לזכות להפר זכויות יוצרים, אך מתוך שלא לשמה בא לשמה.

הצביעות חוגגת גם בצד השני. ראו את ויאקום מול יו-טיוב.

סערת הזוטא של חורים ברשת איננה בודדת. מור אינו היחיד שבחר שותפים ללוות את האתר שלו, ניר חינסקי בחר במיקרוסופט.

Monetize – זהו שם המשחק. גל מור או רופרט מרדוק:

(דרך Dvorak Uncensored)
הנחת הבסיס זהה. מישהו צריך לשלם על התוכן. קבלת התוכן בחינם דרך האינטרנט¹ איננה עובדת. התוכן צריך לממן את עצמו. אז מה קרה?

• המשבר הכלכלי². אנשים זהירים יותר בהוצאותיהם. קונים פחות עיתונים, מקליקים פחות על פרסומות ומוציאים פחות כסף על הוצאות שאינן חיוניות.
• משבר האמינות. עתונות הדפוס ורשתות החדשות מאבדות מהאמינות שלהן. הקצף ששפך נחום ברנע על אריאנה הפינגטון, הן חלק מדוגמה מקומית, הירידות הבלתי פוסקות של ג'ון סטיוארט על רשת פוקס³ או ההתקפות על דיויד פוג הן דוגמאות מחו"ל. לא פלא שכמעט אין מצב בו אין תגובה בעיתונות הכלכלית בארץ הטוענת נגד הכותב כי הוא "כותב מפוזיציה", או מאשים מגיב אחר כ"מגיב בתשלום".

האם התוכן חייב לממן את עצמו? האם התוכן בזכות עצמו יכול לממן את עצמו? דבורית שרגל כותבת תחת המטריה של אורנג'. רון מיברג מאמין כי אנשים ישלמו לו ישירות.

אם נצא מהביצה המקומית, נראה כי קיימים לא מעט שרותים ותכנים בתשלום שעובדים. iTunes למשל. אבל האם המודל הזה יעבוד גם על חדשות או דעות? רופרט מרדוק מאמין כי עתונות הדפוס עשתה טעות כאשר אפשרה מראש גישה חינמית לתכנים שלה. מרדוק יודע כי המודל של iTunes⁴ יכול לעבוד גם עבור עתונות הדפוס. אך לדעתי הוא מאמין גם כי מיצוב אליטיסטי דרך תמחור הוא מחוייב וכי קשה לשנות הרגלי צריכה – ולראיה ה-Wall Street Journal, המחויב בתשלום גם באינטרנט, Consumer Report או מחירון הרכב של לוי יצחק – כולם שרותים שתמיד היו בתשלום.

מאידך גיסא, דווקא בעתונות הדפוס קיימת התפוצצות של חינמונים. האם עצם העלות האפסית שלהם הופכת אותם לבעלי ערך נמוך יותר? ההשוואה בין ויקיפדיה לבריטניקה מתבקשת.

אנחנו בעיצומם של מאבקים מקבילים על אמינות ופרנסה. המאבקים הללו יגבו קורבנות, מכל הצדדים.

1. בחינם? Connectivity charges may apply
2. סיבה טובה לכל דבר, העלאת מחירים והורדת מחירים, פיטורים וגיוסים, קנית מניות ומכירתן….
3. האמת, מטרה קלה….
4. בעיקר הקשר של החנות למוצרי iPod

לאחרונה חיפשתי מערכות איכסון לרשת (NAS). מרבית המוצרים שמצאתי למעניינים לא היו בנמצא בארץ, נמכרו בפערי מחירים של 30% ויותר, או לא היו זמינים במודלים העדכניים שלהם. ככל ישראלי אני מוטה מחיר, וגם חסיד של החדש והנוצץ. ואז נפתח סומסום, ולא הרחוב.

אתר מרתק הוא עלי באבא. זהו אתר מסחר המיועד לעסקים¹. אם הפער בין המחירים שאנו משלמים על טכנולוגיה בארץ למחירים בארה"ב, למשל, מרגיז אותנו, הפער בין מחירי ה-FOB למחיר שאנו משלמים הוא דרמטי.

לפני שאנו מתלהמים ומתלהבים, יש לזכור שמדובר במחירי שער המפעל (לא כולל משלוח, ביטוח, מיסים וכיו"ב), ועל פי רב מדובר במחירי כמויות (תחשבו על מכולות, לא על קופסאות). עם זאת הפער בין העלות לצרכן בארץ לבין זו שבארה"ב² גבוהה, אפילו אם נניח כי על היבואן לקיים מחזור גבוה ובלתי פוסק של ציוד על מנת לשמור על תמחור סביר ועדכניות. למזלם של היבואנים, עלויות המשלוח הישיר של פריט בודד ללקוח הסופי עדיין גבוהות והבירוקרטיה של המכס יכולה לשגע יוגי. בנוסף, טיפול ב-RMA מול משווקים בחו"ל הוא לא טרוויאלי.

מהי, איפוא, צרכנות נבונה במקרה של פערי מחירים דרמטיים?

• אם פער המחיר ליחידה בחו"ל מצדיק זאת (בחישוב של עלויות משלוח, מע"מ, מכס), ואם ניתן לקבל שרות (או שהפריט בעלות נמוכה מספיק שאובדן השרות אינו מהווה סיכון), אזי קניה ישירה מול ספק בחו"ל היא אופציה סבירה.
• אם פער המחירים נמוך, או שרות מקומי הוא מהותי, תמיד נשארת לנו זכות המיקוח והויכוח.

בהנתן הגודל של מדינת ישראל, והמצב הגיאופולטי של האזור, אינני מאמין כי נגיע אי פעם לעלות לצרכן של ארה"ב, או למבחר שיש לו. עם זאת תמיד יש לבחון כל מוצר המוצע לנו בארץ מול המבחר הקיים בחו"ל.

1. מה שנקרא B2B
2. ובמידה מסויימת באירופה