Scalability, היכולת להתאים קני מידה

קצת נחפזתי כאשר אמרתי כי אין מילה ל-Scalability בעברית.
הנה בא שחר שמש והציג אותה: סילום.
מלה מגניבה. הייתי צריך לחפש יותר.

ניסיתי למצוא מונח בעברית ל-Scalability. התרגום היחידי שמצאתי הוא הקישור המביך הבא¹.

הסיבה לחיפוש היא מספר תקלות מערכתיות שארעו בחודשים האחרונים בחברה, פעמיים במערכת הדואר וארבע פעמים בבסיס הנתונים המרכזי.לא במפתיע – התלונות והמענות התרכזו אלי². אבל, לאלוהי המיחשוב יש חוש הומור.

• כאשר שרת הדואר הפסיק לתפקד, אחד המתשמשים נחפז לפתוח חשבון gmail לניתוב חלק המפעולות העסקיות. נחשו מה קרה אז.
• שבוע שעבר טען באזני משתמש אחר כי מהירות התגובה של שרת הנתונים הארגוני איננה סבירה ונתן כדוגמה את אתי האינטרנט של הבנקים. גיחי גיחי.

צחוק בצד, אחד הטיעונים של אנשי ה-IT היא: "תנו לנו משאבים כמו X, ותקבלו שרות כמו X". גוגל, למשל, מתחייבת לזמינות של 99.9% (חודשית). דהיינו 72 שעות כשל, עדיין מהווה עמידה בתנאים. אני מצליח לשמור על 99.4%. אבל זמינות ועמידה בתנאי שרות אינה מעניינית את המשתמש ברגע שבו הוא זקוק לשרות. לא בכדי מיקור החוץ זוכה לכותרות, הן בשרות והן בפיתוח.

מכאן לסלקביוליות. הבעיה איננה חדשה והיא מכונה C10K בתחום שרתי האינטרנט, אך היא נכונה גם לתחומים אחרים, ולא רק במערכות במידע. בעיות סקלביוליות נובעות בלא מעט מקרים מתכנון לקוי שאינו חוזה את העומס הצפוי, או לעיתים מתכנון זהיר מדי שגורם למערכת לנקוט באמצעי הגנה מדי. אנחנו פשוט לא מוכנים לקבל צליל תפוס באינטרנט. מאותה סיבה אנו נוסעים במכונית, ונתקעים בפקק, במקום לנסוע בתחבורה ציבורית.

סקלביוליות איננה רק ביכולת הגידול, אלא גם ביכולת הצימצום. במשבר הכלכלי הנוכחי הותיר חברות עם עומס רב של מערכות מורכבות בתלויות זו בזו. תחזוקת החומרה, התוכנה וספקי השרות הם נטל משמעותי אך בלא מעט מקרים הוצאת תת-מערכת לא חיונית אחת תגרום לקריסה או ירושה בתפקוד של מערכת אחרת. גם כאן, בסוגיה אינה יחודית למערכות מידע. הנטיה של חברות לבצע פיטורים אופקיים בכדי לרצות משקיעים או סגירת מחלקות פיתוח לקיצוץ עליות הן דוגמאות לכך.

תכנון הוא אבן יסוד לסקלביוליות, אך לא פחות מכך היא ההכרה בגבולות, הן של הטכנולוגיה והן של האדם.

1. ואני לא היחידי שמחפש מונח שכזה
2. ועלי

עברית: Buzz Word, מלשון זימזום ומילה.

שינויים, שינויים.

נדדנו מרחובות לגני תקוה, עברנו מדירה לבית ועזבתי את מרבית פעילותי כעצמאי לטובת תפקיד ניהולי בחברה.

שינוי זה טוב, שינוי זה טוב¹.

בבית אני משדרג את Kubuntu,  בבלג אני משדרג את WordPress, בעבודה אני יושב מול Window ו-Outlook.

שינוי זה טוב, שינוי זה טוב².

1. אום, אום, אום פדמה מה
2. שם

וכעת, לגרסה 2.3, ותודות לרן.

בהצעת מחיר שהופנתה אלי הופיעה הפסקה הבאה:

מערכת הפעלה Windows Vista Business יש אפשרת לשנמך ל- xp pro ללא תוספת תשלום.

מעבר להבעת האמון ב-Vista, הגיתי בעברית הנחוצה למצב העניינים הנוכחי. שינמוך הוא ביטוי חביב ומתואם לשידרוג, אך מותיר את ה-Side Grade בצד. להלן הצעותי:

• שידרוג (Upgrade) – כבודו במקומו מונח…
• צידרוג (Side Grade) – החלפת מערכת אחת במערכת מקבילה (PC ב-Mac או Windows ב-Linux)
• אידרוג – ללא שינוי
• דידרוג – (Downgrade) – החלפת מערכת במערכת קודמת.

השגות והסתיגויות יתקבלו בברכה.

בפראפראזה על הגשש: למי זכות הקדימה בבלוגים? "זה שקורא או זה שכותב".

זו השאלה שמעלים חנן כהן ועידן, בעקבות מאמר של חנית על מצב הבלוגים המקצועיים בישראל. בעוד חנית רואה את הבעיה בצד הכותבים, חנן ועין דווקא רואים את הבעיה בצד הקוראים.

אפילו כולנו חכמים, כולנו נבונים, כולנו יודעים את כל התורה כולה, מצווה עלינו לספר ביציאת מצרים, וכל המרבה לספר, הרי זה משובח

רוצה לומר, שני הצדדים צודקים, עד מידה מסוימת. עשיית הבלוג היא של הכותב והקורא¹. הסינרגיה בין שני הצדדים היא שיוצרת בלוג איכותי. אין מדדים חד משמעיים למקצועי, או מקצועני בתחום זה. לא חסרים בלוגים מקצועיים באיכות נמוכה ובלוגים של חובבים באיכות גבוהה.

ההשוואה לחו"ל צריכה להיות בערבון מוגבל בלבד. תחומי הענין שונים וסדרי הגודל שונים. יתר על כן, יש לנו נטיה להביט לצפון אמריקה כמדד היחידי, ואין כאן מגבלה של שפה בלבד². לקנדה, אוסטרליה בריטניה ואירלנד מכנים משותפים לא מעטים עם ישראל, ואין כמעט חשיפה לתכנים ממקורות אלו. על אחת כמה וכמה ממדינות ארופאיות אחרות.

החוסר העקרי שאני רואה הוא העדר הענין בבלוגים מצד אנשי מקצוע ונותני שרות בעסקים קטנים, הן כקוראים והן ככותבים. כדי לקדם את העשיה אני רואה שתי דרכים מקבילות וחופפות:

1. הגברת הקריאה: הפנית אנשים לבלוגים המתאימים להם מקצועית או אישית; הנחלת שימוש בקוראי רסס; עידוד תגובות.
2. הגברת הכתיבה: דחיפת של בעלי ידע ודעה לכתוב; עידוד הכותבים הקיימים בתגובות או הפניות.

אני אופטימי. כמות הזנות הרסס שלי בעברית גדלה על חשבון אלו שבלע"ז. בעוד שכמות הפרסומים ירדה לאחרונה, אני אישית מוצא שהאיכויות עולות.

1. שימו לב, לא כתיבת הבלוג, שהיא עשיית הכותב בלבד, הקריאה, התגובה וההפניה הם עשית הקורא
2. אנגלית כמובן…

כתבה ב-Ynet על תביעה נגד מיקרוסופט על סוגית בתמיכה בעברית וכתבה על פיתוח תכנה לשולחן העבודה מול פיתוח לרשת, הביאה אותי להגות שוב בפרסום קודם שלי.

נתקלתי שוב באותו בית תוכנה. בחנתי את התכנה מול המתחרה העיקרי שלה. עלות התכנה של המתחרה היא כמעט פי שתים וחצי. המתחרים מציעים יכולות נוספות ברמה העסקית שהתוכנה הזולה יותר איננה מציעה. ברמה הטכנית, המתחרים סובלים מבעיות דומות: כתיבה לאזורים שאינם מורשים, שימוש לא תקין בפקדים, הודעות שגיאה בלתי קריאות (בגלל תמיכה לקויה ביוניקוד) וכיוצא בזה.

להבדיל, בית תוכנה אנגלי, מולו אני עובד, נתקל בבעיה באתר בארץ. המפתח באנגליה התקין גרסה עברית על Windows על מנת לבחון את הבעיה. מעבר לשעשוע של ניסיון לסייע לגוי לנווט בתפריטים התמוהים ההבדל בגישה היה המהותי. הנחת היסוד של בית התוכנה האנגלי הייתה "אם התכנה נכתבה על פי המפרטים של Microsoft לסביבת Windows והיא איננה פועלת, משמע יש באג בתוכנה". הנחת היסוד של בתי התוכנה הישראלים הייתה אם התכנה נכתבה על פי המפרטים של Microsoft לסביבת Windows והיא איננה פועלת, יש לך בעיה".

ראוי לציין כי כל בתי התכנה האמורים משווקים את התכנות כתוכנות מדף. כמו כן, נתקלתי גם בתכנות מבתי תכנה זרים שסבלו מבעיות דומות. הנקודה המהותית היא שהמחיר של התכנה לא היה אינדיקטור סביר לרמה הטכנית של התוכנה או השרות, כמו גם גודלו של בית התכנה.

אתר דה-מרקר (הטוש, בפי חבריו) מביא קישור לסוגית שימור המידע לטווח ארוך. המאמר משווה את מצבנו לימי הביניים, ונזכרתי בקורס של פרופסור אמנון לינדר, בשנה א' בחוג להיסטוריה של האוניברסיטה העברית. שנה א' הוקדשה בעיקרה לקריאה וניתוח של טקסטים. אחת ממיומנויות היסוד של היסטוריון.

פרופסור לינדר טען כי לחוקר ימי הביניים יתרון על חוקר העידן המודרני. בימי הביניים טקסטים היו מועתקים ביד. העתקות אלו לא היו חפות משגיאות או עיוותים. לורך הדוגמא בולה¹ היה יוצא לבישופים, פקידי הבישופים היו דואגים לעותקים ומפיצים לדיקנים ולכמרים. במהלך העתקות אלו היו לפעמים חלים שינויים בטקסטים. שינויים,אלו וניתוחם, הם כלי שימושי להיסטוריון לאבחן את סוגיות של סמכות, מדיניות ויכולות של הכנסיה.

בעת החדשה, החל ממכונת הדפוס של גוטנברג, ישנה ירידה בכמות התווך בין הקורא לכותב. במקביל חלה עליה ברמת האורינות, כך שניתוח האבחנות בין הטקסטים המקוריים לטקסטים הסופיים עבר בעיקר לטיוטות. למפיצי הטקסטים הייתה פחות אפשרות לשנות את התכנים.

העידן המודרני, לפי פרופסור לינדר, מתחילות להעלם הטיוטות. מעבד התמלילים מאפשר תיקונים על הטקסט המקורי ללא שימור השינויים. להסטוריונים העתידיים, תהיה בעיה אם הכותבים לא שמרו במודע ומתוך כוונ, על נוסחים קודמים ועל טיוטות.

ישנם עדיין מנגנונים המייצרים טיוטות, ללא כוונה מוקדמת (כמו מערכות דואר אלקטרוני בהם משתמשים כותבים שונים לתקשר בינם לבין עצמם²), אך הארכיונים, עליות הגג המאובקות ופחי האשפה אבדו.

שימור המידע והידע הוא מטרה טובה. יעד של 50 או 100 שנים הוא יומרני. מאז לימודי התואר הראשון שלי עברתי 3 מערכות הפעלה (ובכל אחת 4 גרסאות לפחות), השתמשתי בשישה או שבעה מעבדי תמלילים, שלושה גליונות אלקטרונים, ארבעה סוגים של מחשב כף יד ולפחות שונה מחשבים אישיים. אני עדיין מסוגל להגיע לטקסטים שלי משנה א', אך המאמץ איננו מינימלי.

בספריה הלאומית בירושלים נמצאים טקסטים של איזייק ניוטון. כל מה שצריך, זה לדעת לטינית.

את הטקסטים של מצריים העתיקה הצליחו לפענח באמצעות אבן הרוזטה, אל יש לזכור כי הפיענוח נעשה בדיעבד. ניסיון לייצר תהליך ממין זה למפרע הוא בעייתי, היות והוא מנסה להכתיב את הסטנדרטים לדבר שהוא אולי במהותו חמקמק מדי לסטנדטיזיצה, ראית העולם שלנו.

1. צו אפיפיורי
2. יובל, זו אולי דוגמא עתידים לשימוש חתרני בטכנולוגיה