יונתן קלינגר נבהל, ובצדק, מהתקציבים המתוככנים לחוק המאגר הביומטרי. ואין לי אלא להסכים איתו. כל מספר שיזרק בשלב זה יהיה בין אצבע רטובה ברוח לבין נל"ת¹. המספר החשוב בשלב זה הוא של שלב הניתוח של המערכת – צרכים, סיכונים וטכנולוגיות. המסמך של מרכז המחקר ומידע מודה כי המידע היחידי עליו הוא יכול להתבסס הוא עלות ההדפסה של תעודה, וגם כאן המידע חסר…

מאין, אם כן, המספרים?

• מה העלות של ניתוח המערכת. כלל האצבע שלי הוא של שהעלות האופטימית היא של 10% מההערכה הפסימית ביותר לעלות הפרויקט. אם נניח כי ה"מערכת הראשונית" תעלה 1.7 מיליון ש"ח, ואם נניח כי אותה מערכת תשמש במקום ניתוח המערכת, הרי שהפרויקט הוא בעלות של 17 מיליון ש"ח להקמה.
• הנושא הבא הוא תחזוקה. כאן כלל האצבע הוא של 15-20% לשנה, דהיינו, 2.5 עד 3.5 מיליון ש"ח לשנה.
• הוסף את עלויות ההדפסה, ותגיע למספרים דומים של המרכז למחקר ומידע.

אלא מאי. מעלות חסרת ביסוס של הפרויקט הגענו לעלות של התכנון ומכאן חזרה לעלות הפרויקט, נבואה שאמורה להגשים את עצמה.

הבא נבחן מספר חלופי:

• בבריטניה כ-65 מליון תושבים, ועלות פרויקט תעודת הזהות החכמה הוא ב-5.5 מליארד ליש"ט.
• אם נניח את אותם משתנים לגבי ישראל, שלה כ-7 מליון תושבים, נגיע ל-3.5 מליארד ש"ח, וזאת בהנחה כי הבריטים יותר טובים מאיתנו בניהול פרויקטי מיחשוב גדולים, והתחשיב שלהם מתאים יותר למציאות.
• נוסיף להנחה שלעיל את העובדה כי בישראל כבר קיים מנגנון של תעודות זהות ורישום, ואת העובדה כי לאזרחי המדינה יש כבר תעודות קיימות, כך שאין צורך בישום מהיר, נהיה אופטימיים עד מאוד, ונוריד את עלות הפרויקט ב-60%.

יותר ממיליארד ש"ח.

מופרך? חיזרו למאמר של יונתן קלינגר בו הוא מביא את דוגמאות לפרויקטים ממשלתיים אחרים.

ולסיום, השר שטרית הבטיח רמת הגנה של 11? לא ידעתי שהוא חסיד של ספינל טפ.

1. ניחוש לפי התחת

או שמה, גלינג גלינג.
הכסף בקופה אוזל.
כבר עשינו Restructure של החובות. כבר פיטרנו יותר ממחצית החברה. חצי קומה בארץ וקומה בחו"ל סגורות.

האוירה עגומה, ועם זאת, אנשים עדיין עובדים. לא רק על מטלות יומיות, גם על פרויקטים. בפגישות הצוות עדיין מדברים על הרבעון הבא. אני והבוס רבים על האם נעבור מ-Exchange 2003 ל-Exchange 2010 או שנחפש שרת דואר אחר. בפגישות חברה אני נוזף באנשים על חוסר הסדר בשרת הקבצים.
בסוף החודש נדע אם החברה ממשיכה להתקיים או לאו.

איש מכירות הסביר לי כי החברה שהוא מייצג היא אמריקאית, וחברות אמריקאיות לוקחות את ניסיונן ומיצרות ממנו מתודולגיות עבודה. הרעיון נשא חן בעיני, והחלטתי לפרסם מתודולוגית עבודה לניהול פרויקטים שנתקלתי בה לא מעט פעמים, אם אינני סבור שגובשה בצורה מסודרת. קבלו את תע"ר.

תע"ר – ראשי תיבות¹ לתרנגולת ערופת ראש². מתודולוגיה מונחית מבחן תוצאה להתמודדות עם מצב משבר בפרויקט.

הצורך בתע"ר נובע מהעובדה כי הטלת אחריות פשוטה לגורם אחר בארגון או מחוצה לו היא פאסה, נלעסה עד דק³, ואינה מעניקה למשתמש בה תועלת. במקרה הטוב, היא מונעת מהמשתמש נזק. זאת היות והטלת אחריות פשוטה היא תהליך פסיבי וראקטיבי.

כיצד פועלת מתודולוגית תע"ר:

במצב של משבר בפרויקט⁴, אין לבוא בטענות אל הגורם האחראי האמיתי של המשבר בצורה ישירה⁵. יש להאשים את כולם.

דא עקא, שלא ניתן להאשים את כולם. כך כאן טמון היופי האמיתי של תע"ר. יש לגייס כל מי שאיננו בעמדת מואשם לסייע בפתרון הבעיה.

דוגמה פשוטה:

מכונת הקפה לא עובדת. יש לבוא בטענות אל:

• חברת מקורות (הם מספקים מים)
• חברת החשמל (חשמל למכונת הקפה ולמשאבה המזרימה מים אליה)
• החשמלאי (נו, ברור)
• איש האזעקה (אזעקה עובדת על חשמל, לא?)
• איש האחזקה של הבנין (שאחראי על החשמל והמים)
• החברה המתעסקת במערכות כיבוי האש (אש מכבים עם מים)

לאחר מטח הטענות הראשון יש לירות את מטח הטענות השני:

• הם לא מקצועיים (החשמלאי אפילו הודה שהוא לא מבין במכונות קפה)
• הם מתחמקים (צוות כיבוי האש טוען כי המערכות שלהם מבוססות קצף, גז ואבקה)
• הם חושבים שאנחנו טיפשים (איש האזעקה מדבר על מתח נמוך, מתח חילופין, מזה השטויות האלו)
• הם גסים (מוקדן חברת החשמל צחק עלינו)

כטת מגייסים את יחידות העתודה ששמרנו.

• מזעיקים את יו"ר הועד המנהל לנצל את קשריו עם מנכ"ל מקורות
• מבקשים מהמנכ"ל לנהל שיחה רצינית עם בעלי הבנין
• דורשים מנהל מערכות המידע לבחון חלופות מבוססות לינוקס למכונת הקפה
• מזמינים מהרכש והנהלת החשבונות את כל המסמכים של השנתיים האחרונות הנוגעים לקפה
• שואלים את מחלקת כח אדם אם ניתן לקבל דו"ח כניסה ויציאה של עובדים
• מטילים על מזכירת החברה להצליב את המידע מכוח אדם עם המידע מהרכש

חשוב מאוד, בכל שלב, להפנות את הטענות לגורם שמעורבותו בפרויקט נמוכה ככל האפשר. במידה והדבר אינו מסתייע, ניתן לנקוט מסלול חליפי ולפנות למנהל, כפיף או מקביל. כך ניתן לקבל אפקט שימושי של טלפון שבור.

לא פחות חשוב, לקיים את השלב השני בקול רם, ולערב כמה שיותר גורמים בארגון. עם זאת יש להקפיד לדווח לכל גורם בארגון בנפרד.

התוצאות מרשימות. ספקי המשנה, כמו גם הגורמים המעורבים בארגון, יהיו מתוחים וחשדנים המטענות המופנות אליהם. חלקם ינסו להסביר, חלקם ינסו להתחמק. בכל מקרה הארגון יראה כי משתמש התע"ר צדק. בתוך הארגון, מחלקות אליהן מופנות טענות, או שמהן מבקשים עזרה, ישקיעו זמן ומשאבים להבין מה בכלל הבעיה, או בלפשר בין מחלקות הניצות זו בזו.

תע"ר איננה מתודולוגיה טריוויאלית, והיא דורשת הכנה מראש:

• אסור באיסור חמור לקיים ניהול סיכונים. ישנם רק שני מצבי סיכון 0 ו-100, כך שבכל מקרה הסיכוי הוא 50%.
• יש להמנע מישיבות בהן עלולות לעלות סוגיות מפתח. המהדרין כן מגעים לפגישה, באיחור, או מקדימים לצאת.
• אין לפתוח דברי דואר העלולים להכיל מידע שיפגע בתהליך תע"ר. במידה ודבר דואר כזה נפתח, יש להשתמש ביכולות Reply All של תכנת הדואר עם השאלה "מה? לא הבנתי"⁶.
• יש להמנע מהבנה הצדדים הטכניים של התהליך, ועדיף לא להבין בדברים טכניים כלל⁷.

חשוב לזכור שתמיד יהיו גורמים, בארגון או מחוצה לו, שינסו לטרפד את השימוש במתודולוגיה תע"ר. השיטות עלולות להיות מתודולוגיות – כמו ניהול סיכונים, בדיקות ישימות או בקרת איכות רחמנה ליצלן. כמו כן עלולים להשתמש בשיטות מכניות זולות של סיכומי פגישות, רשימת מטלות או שיקוץ הגנט.

נגד השיטות המתודולגיות קל להתמודד, הן יקרות, גוזלות זמן ולא נותנות מידע שאנו כבר יודעים.

למרבית ההפתעה, עם נגד השיטות המכניות לא קשה להתמודד. הזכרון הפרטי שלנו תמיד יהיה טוב יותר מסיכומי פגישות שנערכות אי אז לפני זמן. עובדה, התחזית האורווליאנית של 1984 לא התקיימה…

1. כי חייבים ראשי תיבות
2. מקור השם הוא העובדה כי תרנגלת יכולה להמשיך לנוע גם לאחר שערפת את ראשה, וחוצמזה ראשי תבות מגניבים
3. שימו לב לערוב המטפורות
4. אי עמידה ביעדים, לוחות זמנים וכיו"ב
5. לצורך ההבהרה, מי שמתשתמש במתודולגית תע"ר, לעולם אינו אחראי או אשם, אם אתם חשים אחראיים למצב מסויים, אסור באיסור חמור להשתמש במתודולוגיה זו, האשם האמיתי הוא מישהו אחר
6. היעילות של התשובה עולה בסדר הנדסי עם כמות המכותבים
7. כולל: מחשבים, טלפונים סלולריים, ברזים או עטים כדוריים

למה גסות הרוח? בעיקר כאשר אני רוצה להפנות למאמר מצוין בכלכליסט.

הסיבה היא הנימוק שנתן לי בעל חברה למדיניות התמחור שלו, ומדוע הוא פיטר את המנכ"ל שלו.

אם אני מחייב כזונה, משלמים לי כמו לזונה ומתיחסים אלי כאל זונה.

אם אני מחייב כנערת ליווי, אני עושה את אותו דבר, רק משלמים לי יותר ונותנים לי מעט יותר כבוד.

בסופו של יום אני עושה את אותו דבר.

החברה, מהכרותי עמה, נותנת שרות ברמה גבוהה יותר ממרבית המתחרים שלה. עם זאת, המנכ"ל היה נואש למכור פרויקטים, עד כדי מתן הצעות במחירי עלות, או אף בהפסד. הפחד שלו מהפסד של פרויקטים למתחרים גרם לחברה להראות נואשת.

ישבתי משני צידי השולחן, כלקוח וכנותן שרות. פחד וחוסר בטחון של צד אחר, בעיקר מצד נותן השרות, גורם לצד השני להריח דם. התוצאה היא רעה לשני הצדדים, היות ואז נגמר המשא ומתן. יש התמקחות או התנתקות.

בהתמקחות, רק הכסף משחק, והמשחק הוא "איך לדפוק את הצד השני". בהתנתקות, אין המשך, לפחות לאחד הצדדים.

אחרי כמעט 20 שנה כעצמאי, הפכתי לשכיר. זהו תהליך הפוך לתהליך העובר על לא מעט אחרים. ולעיתים אני נשאל על המעבר משכיר לעצמאי¹.

לפני כחמש שנים מילאתי שאלון הבוחן את יכולתי להיות עצמאי. כמובן שנכשלתי בגדול…

היתרונות בעצמאות:

•  תחומי עבודה מגוונים
• יכולת התפתחות אישית ומקצועים רחבה
• ניהול עצמי

חסרונות

• ההוצאות מהכיס: כלים, שרותים, חופש
• לקוחות מעיקים: "תעשה מחיר"
• חוסר בטחון

כמה אבחנות:

• בירוקרטיה ורשויות: זאת הקטנה בבעיות. דברו עם העצמאים שבסביבתכם וקחו את רואה החשבון הממולץ ביותר. ב-15 שנים האחרונות לא ראיתי את מע"מ, מס הכנסה או ביטוח לאומי מבפנים.
• למדו לשמור על הכסף: לקוחות תמיד ישלמו כמה שיותר מאוחר. המדינה והספקים תמיד יקחו כמה שיותר מוקדם. אם קיבלתם תשלום נכבד על פרויקט, נצרו כמה שיותר ממנו בצד.
• למדו להוציא כסף: כלים ושרותים שקיבלתם בעבר ממקום העבודה הם על אחריותכם היום. בחנו היטב שרותים כמו הטלפון הסלולרי, האינטרנט והרכב שלכם. לאף לקוח לא אכפת למה לא הגעתם בזמן, לא עניתם לדואר או לא חזרתם לטלפון.
• למדו לנהל משא ומתן: תמחרו את שעות העבודה שלכם ואת הפרויקטים שלכם בצורה ראלית. על תעבדו על מנת לעבוד, עבדו על מנת להרוויח. וותרו על עבודות לא רווחיות.
• פרסמו את עצמכם: ארגונים לקידום עסקים קטנים, ארועי ספקים הקשורים לעבודתם, כרטיסי ביקור ואתר אינטרנט.
• בקשו עזרה: חברים, הרשות לעסקים קטנים ואתר משרד האוצר ומשרד התעשיה.
• דאגו לעתיד: קרן השתלמות, פנסיה ותגמולים – באחריותכם

1. לעיתים לא, אבל אני מרגיש צורך להתייחס

כאשר אני מגלה אתר חדש, אני פותח אותו בשועל האש. כאשר אני בוחן מערכת העובדת עם מסמכים, אני מנסה אותה מול OpenOffice.

ישנם עוד דפדפנים וישנן עוד חבילות משרדיות. המטרה שלי איננה לבדוק תאימות של התכנה לכל סביבה אפשרית, אלא את נכונות המפתח להתמודד מול סביבה משתנה וצרכים משתנים. אני חסיד של מערכות הבנויות לפי סטנדרטים פתוחים. ומערכות קוד פתוח נוטות יותר לכוון זה.

הנטיה של מפתחי קוד פתוח לסטנדרטים פתוחים איננה רק אידאולוגית, אלא גם טכנית. פרויקטים רבים הם קטנים או מורכבים מקהל של מפתחים המפוזרים גאוגרפית ובין חברות שונות. שמירה על סטנדרטים מבטיחה שיתוף פעולה בתוך הפרויקט ובין פרויקטים.

הדבקות בסטנדרטים פתוחים יכולה להיות דראקונית לא פחות מדבקות בטכנולוגיות קנייניות. הראיה היא בקושי להתמודד עם דואר זבל תוך שמירה על פרוטוקול SMTP המשמש למשלוח דואר מקדמת דנא.

סטנדרטים פתוחים יכולים גם לקום מסביבות קנייניות. מבנה ה-PDF של Adobe הוא דוגמה מצויינת לכך. כיום ניתן לייצר ולקרוא קבצי PDF ללא כל שימוש בכלים מבית היוצר של Adobe.

מה הערך המוסף למשתמש. בקצרה: אריכות ימים. סטנדרטים מאריכים ימים יותר מטכנולוגיה. שינויים בסטנדרטים מלווים בתהליך ביקורת חיצוני מקיף יותר, ועל פי רב כוללים תיעוד רב יותר של ההבדלים והשינויים.

אין זה מפתיע, אם כן, שפרויקטים של מעבר אל ומ-MS-SQL, ושידרוגי גרסאות בסביבה זו הם מהירים ובעלי פחות נטיה לכשלים מפרויקטים דומים על סביבת MS-Access. שניהם מוצרים מבית תוכנה קינייני וסגור, אך MS-SQL הוא מוצר התואם לסטנדרטים של ANSI-SQL, ו-MS-Access לא.

כמובן, התמונה לא תמיד פשוטה כל כך. לשועל האש ול-Internet Explorer (כמו גם לדפדפנים אחרים) יש נטיה לפרש תגיות סטנדרטיות בצורות שונות, כך שהיישום הוא לא פחות חשוב מהסטנדרט.

כתבה דה-מרקר על תביעה של חברת הראל נגד נס על סך של 100 מיליון שקלים¹ מהווה קדימון למאמר מתלהם של רפאל פוגל. פוגל קורא לתביעה "שלב התבגרות הכרחי שצריכה לעבור תעשיית התוכנה הישראלית" ומסיים:

בסופו של דבר, מן הבוררות המסקרנת הזו יצא מנצח אחד בטוח – שוק התוכנה הישראלי. בפרויקט הגדול הבא כולם יזכרו את הפרשה הזו, כולם יבקשו ויבטיחו רק את מה שאפשר לקיים, וכולם יזכרו שפרויקט שלא מצליח יכול לגרור את שני הצדדים לתסבוכת מאוד מאוד רצינית.

אשרי המאמין. חברת הפניקס לא הייתה צריכה את התביעה כדי לקבל רגליים קרות. פסק הבורר יהיה רק קביעה של האחריות העסקית והכספית. ספק רב אם פסק הבוררות יהיה מסמך מפורט ועינייני כמו בחינת כשל ישום מערכות ניהול המעבדה של ה-FBI, הבעיות של יישום מערכת המיחשוב של שרות הבריאות הלאומי של בריטניה או הפסקת פרויקט משרד ממוחשב של לוידס.

לשון אחר: אין חדש תחת השמש.

לעסקים קטנים ובינוניים רמת הסיכון היא גבוהה יותר. יחידת מערכות המידע² היא קטנה יותר ותזרים המזומנים והמשאבים מותיר פחות אפשרות לתיקון או לאתחול מחדש של פרויקטים. כללי האצבע שלי לעסקים קטנים:

• כמו כל פרויקט במיקור חוץ: אל תתן לספק לנהל את הפרויקט. אם אין לך יחידת מערכות מידע, קח ספק אחר כמנהל לפרויקט.
• כתוב מפרטים ותנאי קבלה עם מנהל הפרויקט לכל שלב בפרויקט. הקצה תקציב ולוחות זמנים בהתאם.
• קבע מרווחי בטחון ראליים המתאימים לך בלוחות הזמנים. זכור כי כל תקלה שתתגלה צריכה זמן לפתרון.
• קבע אבני דרך ברות מדידה ודרוש אספקה (Deliverable) לכל שלב. בדוק את המוצר לעומק לפי מבדקי הקבלה. אל תניח כי תקלה תוכל להיות מתוקנת לאחר מעשה.
• אל תמשיך לשלב הבא ללא סיום של השלב הקודם. ככל שמתרחק הזמן מזיהוי כשל, כך קשה לתקן אותו.
• היה נכון להפסיק או להקפיא את הפרויקט בכל אחד מהמצבים הבאים:
  • טעות בהגדרת הדרישות או תנאי הקבלה
  • אי עמידה בלוחות זמנים של הספק, או אי יכולת שלך לעמוד בזמנים
• אחרון אחרון חשוב: אל תנסה להציל את הכסף שהשקעתה על ידי השקעת כסף נוסף באותו פרויקט.

לפני מספר שנים הכרתי מנהלת פרויקט שעצרה את פרויקט מאחר וסברה (לדעתי במידה רבה של צדק) כי הפרויקט לא יעמוד בדרישות. במשך תקופה ארוכה היא סבלה מרגשי אשם על כך שהיא הפסיקה את הפרויקט לאחר שהחברה כבר הוציאה 20,000$. רגשי האשם לובו על ידי מנהל החברה. טענותי כי היא למעשה הצילה את החברה מבזבוז של סכום הגדול פי 30 לא שיכנע אותה³.

כיום, בתפקיד בכיר יותר בחברה אחרת, גם היא וגם אני מביטים אחורה בחיוך. ראינו חברה מכירה בכשלון של פרויקט רק לאחר שהוציאה עליו למעלה מ-2 מליון דולר. ראינו גם חברה מוציאה פרויקט של 350,000 דולר לגמלאות לטובת מערכת חדשה בסכום דומה ששירתה את מטרות החברה בצורה טובה יותר.

לכל המקרים מכנה משותף: הנכונות לקבל מורכבות של פרויקטים בתחום מערכות מידע ולקבל החלטות קרות ושקולות.

1. ידיעה לא חדשה ממש
2. במידה וקיימת כזאת
3. או את המנהל

גילוי נאות: אינני מתכנת. כתבתי מעט קוד, ניהלתי מתכנתים וניהלתי פרויקטים של תכנה אך אינני מתכנת בעצמי.

במהלך התקנת תכנה לניהול שכר עובדים התברר כי התכנה אינה יכולה לפעול אלא אם כן למשתמש יש הרשאות ברמת Administrator. הרשאות מסוג זה נועדו על מנת לבצע שינויים במערכת ההפעלה, והעובדה כי התכנה דורשת הרשאות מסוג זה משמעותה כי התכנה מבצעת פעולות קריאה או כתיבה לאזורים בה אין לה שום עניין או צורך להיות.

כאשר משתמש עובד ברמת Administrator, לכל תכנה שהוא מפעיל גישה לכל מערכת ההפעלה. לכאורה החיים קלים יותר כך, אפשר להתקין ולהסיר תכנות במהירות ולא צריך לחשוב על הרשאות וסוגיות מסובכות ממין זה.

באותה מידה אפשר גם להוריד את מכסי השקעים כדי שהתקעים יכנסו יותר בקלות….

במקרה של תכנות ישנות ישנם מצבים בהם על מנהל המערכת (היחידי לו אמורות להיות הרשאות גישה מיוחדות) לאפשר קריאה או כתיבה לספריות או קבצים במיקומים לא סטנדרטים. בדרך כלל מדובר בתכנות שנכתבו לסביבות Window 3.X או Windows 95.

זה לא היה המצב. התמיכה הטכנית של יצרן התכנה התעקש כי על המשתמש להיות בעל הרשאות Administrator, ללא הסבר מדוע.

קל לשער מה הסיבה האמיתית. מפתחי התכנה עובדים בעצמם עם הרשאות Administrator על תחנות העבודה שלהם, ואף אחד לא טרח לבדוק לאן, למה ואיך מתבצעות פעולות הקריאה והכתיבה של התכנה. אפילו מפתחים לא צריכים לעבוד ברמת הרשאה מסוג זה, אלא אם כן מדובר בפיתוח ברמת חומרה או מערכת הפעלה, ואפילו אז, רק לבדיקת התכנה.

מדוע, אם כן, נפוץ כל כך המנהג של מתן הרשאות Administrator למשתמשים? אמרו חז"ל: הזמן קצר, המלאכה מרובה, הפועלים עצלים ובעל הבית לוחץ.

ההמלצה שלי היתה: להחזיר את התכנה ולדרוש את הכסף חזרה.

בעקבות יוזמה של חנית: פרוייקט כתיבה קבוצתית, הגיתי במספר מיתוסים מתחום המיחשוב ומערכות המידע.

חברות תוכנה זה הייטק.

• חברות תוכנה עבר מזמן עברו לייצור בהודו, סין, מזרח ארופה, או כל מקום שבו תכנתים הם קודם לכל זולים. כמו כל חברה לייצור נעליים.
• רכישת תוכנה מסחרית קיניינית היא מספקים, הקונים ממפיצים, התלויים במשווקים. לא משנה אם אתם עושים זאת באתר אינטרנט או בחנות במורד הרחוב, לא קונים Windows מ-Microsoft, ולא קונים שקדי מרק מאוסם.
• גרסאות חדשות של תוכנה מסחרית הן כמו חברות אופנה. לאחר יציאת הגרסה האחרונה מסתירים ככל האפשר את הגרסאות הישנות, שמה נראה שאין הבדל כל כך גדול. שלא במפתיע, יש גם מסלולי רכישה לתוכנות ישנות.

הדגש על מסחרי, איננו מקרי. התנהגותם של פרויקטים בקוד פתוח שונה, בעיקר משום שהתלות שלהם בהכנסות מרישוי נמוכה יותר. התלות הכלכלית שלהם (אם קיימת כזאת) היא על פי רב ברמת שרות. הנקודה שאני רוצה להעביר היא שמבחינה מסחרית עסקית, התנהלות שוק מערכות המידע אינה שונה מהתנהלות ענפים אותם אנו רואים כ-Low Tech.

מיחשוב זה חדשנות.

• מרבית חברות אבטחת המידע מייצרות מוצרים שנועדו לאפשר המשך עבודה בתוכנות, מערכות הפעלה ויישומים הסובלים מפגמים, ולא פתרונות לבעיות האבטחה הראשוניות.
• חלק ניכר מהמוצרים בתחום התקשורת הם ניתוב של פרוטוקולים ישנים על גבי תשתית חדשה.
• Outlook (אנחה עמוקה, נושא זה יזכה לפרסום בנפרד…)

ככה עושות כולן.

המיתוס ב-ה הידיעה. אם כל העסקים פועלים בצורה זו, כנראה שזה נכון. המיתוס מופיע במספר צורות:

• ספקי תוכנה או חומרה המסבירים לך למה עליך להתאים את כל הסביבה הארגונית שלך למוצר שלהם.
• ספקי שרות המצפים כי תיתן להם גישה בלתי מופרעת או מבוקרת למערכות המידע הארגונית שלך
• Outlook (אנחה)

אם נתעלם מסוגית המזון האהוב על זבובים, הבא נשאל:

1. מאיפה לך? (מדור המחשבים של העיתון היומי שלך לא נחשב, צר לי).
2. כמה עסקים פושטים את הרגל בשנה הראשונה (נו, ככה עושים כולם, לא)?
3. של מי העסק הזה? ומי משלם למי?

לא היית קונה X ממספר ספקים שונים.

•  את המכונית שלי קניתי מסוכנות רכב, את הרדיו מחנות חשמל, צמיגים אני מחליף אצל הפנצ'ר מאכר.
• את הדירה קניתי מפלוני, את הריהוט מאלמוני, את אשתי קיבלתי בנסיבות אחרות.

שנאמר, אישה נאה, כלים נאים ודירה נאה מרחיבים דעתו של אדם.

מדוע אין יותר פרויקטים כמו הטמעת מערכת לינוקס בחצור הגלילית? האם פרויקט ממין זה מקדם או מעכב את כניסת הקוד בפתוח והתכנה החופשית למערכת החינוך?בכנס מו"ח האחרון, כמו גם בקודמים לו, נראו פרויקטים רבים וטובים המנצלים כלים טכנולוגיים. מצד שני אנו מתבשרים על רמת תפוצה של 29 ילדים לכל מחשב בית ספרי. נסיונות לעקוף את הבעיה על ידי מחשבים לכל ילד או מערכת מרכזית (בהנחה כי למרבית הילדים מחשבים בבית), אינם מסייעים לפתרון הבעיה.

מדוע במדינה בה עמותות מצליחות לעמוד בפרץ של קריסת מערכת הרווחה, ושרותי החרום מתבססים על רבבות מתנדבים אין הצלחה דומה במערכת החינוך.

אני רואה מספר סיבות לכך:

• למערכת החינוך אין מנגנון להתמודד או לנהל פעילות התנדבותית כפי שארגונים כמו יד שרה, המשמר האזרחי או מגן דוד אדום מנהלים אותם. כמו כן אין מנגנון המעודד מורים או מנהלים לשתף פעולה עם מתנדבים, והיות ופעילות ממין זה היא מחוץ למסגרת העבודה המחויבת (ושעבודה הם מקבלים את משכורתם).
• במערכת החינוך אין ראיה של הדינמיות של טכנולוגיות המידע. כיתות מחשבים נרכשות כחבילות חד פעמיות, ובלא מעט מקרים כתרומה ולא כחלק מתכנית אב.
• הענקת עצמאות לבתי ספר הותירה מנהלים להתמודד לבדם עם סוגיות טכנולוגיות של רכש, תחזוקה ופיתוח ללא הענקת כלים ניהוליים מתאימים.
• החוזה עם מיקרוסופט העניק לבתי ספר סט כלים מצומצם בעלות נמוכה. כפועל יוצא הוא צימצם את המוטיבציה להרחבת הכלים והיכולות, הן של התלמידים והן של המורים. יתר על כן, הוא מעודד בעקיפין הפרה של זכויות יוצרים, היות וההסכם מכסה את בתי הספר, לא את התלמידים.

כתוצאה מכך, פעילות התנדבותית לקידום הקוד הפתוח והתוכנה החופשית אינה צוברת תנופה, ואפילו סובלת מגורם של הרתעה. לכאורה מקרה קלאסי של "טכנולוגיה משבשת", אך בפועל יותר מכך. לא הטכנולוגיה היא הגורם המשבש, אלא ישומה.

על מקבלי ההחלטות והמתנדבים כאחד להבין כי התנדבות איננה חינם, איננה צדקה ואיננה יכולה להתקיים במופעים חד פעמיים. ניתן, ורצוי, לעשות שימוש בהתלהבות וביכולת של מתנדבים, כמו גם בכלי תוכנה חופשיים, אך על ביסוס של המשכיות ובעזרת כלים, מנהלים ותוכניות עבודה.
אינני בא לרפות את ידיהם של העושים במלאכה, אך אני חושש שעיפות החומר תעשה את שלה. אז יוותרו הפרויקטים כאבן שאין לה הופכין, ולכלי ניגוח למקטרגים.

התקווה היא מצד השלטון המקומי. כנושא הנטל המרכזי של עלויות המיחשוב, השלטון המקומי הוא בעל העניין הגדול ביותר לשיפור המצב – הן מבחינה כלכלית, והן מבחינה חינוכית.