פוסטים מתוייגים פרטיות

על הפנים

דרור פויר קורץ בעין ואומר כי "הרי כל מהות הפייסבוק היא ויתור על הפרטיות", והוא אינו היחיד, ושניהם טועים.

(עדכון: הנה עוד בת יענה).

כאשר כל אחד מאיתנו מפרסם (בעיתון או בבלוג), אנו עומדים על תיבת הסבון שלנו במודע ומופגן ופונים לקהל, אין לנו ציפיה לפרטיות. כאשר כל מי מאיתנו כותב דוא"ל לחבר או חברים, או משוחחים בטלפון, יש לנו צפיה מלאה לפרטיות.

פייסבוק התיימרה להיות פלטפורמת תקשרות בין חברים. לא במה. זו אחת הסיבות המרכזיות שהיא זכתה להצלחה גבוהה יותר מ-MySpace. השינוי והפרסום של הגדרות הפרטיות היו מטעים. משל היה ספק הדואר שלי מפרסם ברבים את כל הדואר שלי אם הייתי מבקש אישור מסירה.

נכון, ישנם משתמשים טיפשים. הדוגמה החביבה עלי היא אותם משתמשים שבתגובה לפרסום פומבי, שולחים תגובה "ניפגשים ביום ג'? אל תגיד לאישתי". אין מכאן לומר שעצם השליחה של הודעה ממני למאן דהו הופכת את ההודעה לפרסום. כאשר אני יושב עם חברים במסעדה, אני לא מצפה כי בעל המסעדה ישדר את העובדה שאכלתי בה (ואת תוכן השיחה) לכלל העולם.

ההכרזה "אל תשמשו בפייסבוק" משולה ל"אל תשלחו דואר לנמען ב-gmail או MSN. ישנם מספר דרכים לשפר את רמת הפרטיות בפייסבוק. פייסבוק עצמם מודים בכך, ואתרים נוספים מדריכים כיצד.

אין בכך לומר שאין צורך לבוא בטענות לפייסבוק. אך לעמוד מן הצד ולצקצק בלשון נראה לי טיפשי, ואולי אף מסוכן. אם אפילו Mozilla, עושה לנו פעולות מאחורי הגב, הבעיה היא במגמה, ולא במוצר. הכתובת הייתה על הקיר מאז 1999.

(עדכון: איתן כספי פרסם סרטון משעשע (?) על המידע שלנו וגוגל):

, , , ,

תגובה אחת

נותנים להם אצבע…

1

, , ,

ללא תגובות

עולם ישן עד היסוד נחריבה

שרות גדול לעולם עשתה תעשיית המוזיקה לעולם כאשר הרגה את נספטר. נפסטר קמה לתחיה כשרות מסחרי בתשלום הגון.

נפסטר הייתה מוקד של שיתוף קבצים. השרתים שלה לא החזיקו את התוכן עצמו, אלא אינדקסים שהפנו למיקום האמיתי של הקבצים. מטרה קלה לאיתור וסגירה. כאשר השרתים לא תפקדו, לא ניתן היה לשתף את הקבצים.

שתי תוצאות, לכאורה הפוכות, היו למהלך:

למה לכאורה. היות והמלחמה נמשכת. במקום נפסטר, יש את מפרץ הפירטים. וכאן נוסף התעוב הארופאי לתרבות התאגידית האמריקנית. מתעוב זה התפתח ויכוח על זכויות שימוש וחופש המידע והפרט. לי, אישית, לא ברור הקשר המיידי בין חופש המידע לזכות להפר זכויות יוצרים, אך מתוך שלא לשמה בא לשמה.

הצביעות חוגגת גם בצד השני. ראו את ויאקום מול יו-טיוב.

, , , , , ,

ללא תגובות

הגיעו מים עד גועל נפש

1

, ,

2 תגובות

ומה אגיד לבני?

כותב יונתן קלינגר:

ואני רוצה למתוח את הנושא לכוון נוסף. לא רק מערכת המשפט והחקיקה מנסות להתמודד עם המציאות הטכנולוגית, אלא גם מערכות החינוך, הן ההמלכתיות והן אלו שבין אדם לחברו. לפני שהסיחו את דעתו עם סוגיות הביומטריה, כתב עירא אברמוב על סוגיות של זכויות יוצרים.

מה ענין שמיטה אצל הר סיני?

קיימת נטיה לבלבל בין הטכנולוגיה לבין המהות. מבני השכבה של בני אני לומד כי אם מידע ותוכן זמינים לי ללא מחסום1 הרי מותר לי להשתמש בהם. בני גילי נוטים באותה מידה לראות את המידע והתוכן שאינו מגיע דרך ערוצי השווק הממוסדים והממותגים כפעילות פירטית2. מכן נוצרות אסוציאציות אבסורדיות בין הטכנולוגיה לבין המהות. למשל:

משל למה הדבר דומה: לסרטי הפורנו בוידאומטים. בכדי להגן אל נפשותנו, לא מעט ממכשירים אלו מציבים את הסרטים הללו בשורות התחתונות, בגובה העיניים של ילדים בגילאי 4 עד 5. בקיוסקים, עיתונות התועבה נדחפת למדפים התחתונים, העיקר שההורים לאותם ילדים לא יראו אותם….

אני מאמין כי עלינו לעקר ככל האפשר את הדיון הטכנולוגי בסוגיות של חוק, חינוך ומוסר. איסוף מידע על אזרחים על ידי המדינה הוא רע בין אם הוא נעשה על ידי קוראי רשתית מבוססי מחשב ובין אם הוא נעשה על ידי עדר פקידים עם עטי נוצה. הפרה של זכויות יוצרים היא אותה הפרה בין אם אני הורדתי את הסרט או רכשתי אותו בדוכן מפוקפק בשוק.

אין בכך לומר כי אין לטכנולוגיה חלק בקביעת אורח החיים שלנו, ומכן ההשלכות על חוק, חינוך ומוסר. בעיקר הדבר משפיע על מרכזי הכוח הפוליטיים והכלכליים. דוגמה מובהקת לכך היא ה-Zoning של מכשירי DVD, שאפשרו למפיצי הסרטים לשלוט בקצב ההפצה של הסרטים בעולם. מכשירי ה-MultiZone הרגו את התפיסה הזאת. עם זאת יש לזכור כי zoning מעולם לא נהנה מהגנתו של החוק, וחוסר שיתוף הפעולה של יצרני המכשירים עם יצרני התוכן הוא שמנע המשך השימוש בה.

עמית למקצוע אמר לי:

כעת אני צריך להסביר לבן שלי את ההבדל בין מותר לאסור.

, , , , ,

תגובה אחת