אם יש מה שמאפיין את מעמד הביניים הישראלי דהיום, זהו חוסר הבטחון בעתיד בעתיד הכלכלי והמקצועי שלו. את הקביעה הזאת אני אומר מתוך ראיה צרה של דוגמאות מסביבתי המקצועית והחברתית הצרה. אך אם יש מה שלמדתי מהמחאה החברתית המתקיימת היום בישראל, דוגמאות אישיות הם מקור מידע לא פחות אמין (ולעיתים אף יותר) מהתקשורת.

סבתי הייתה תמיד שואלת האם לא עדים לי לעבוד ב"חברה מסודרת". כוננתה הייתה למקום בו יש תלוש משכורת סביר, פנסיה ופיצויים. מקום בוא ידעת כי המשכורת תהיה בסוף החודש, ולא מיני התפתעות של שוטף+X. אלו שבחרו במסלול העצמאות נראים כמי שמשליכים נפשם מנגד.

האםת היא שאין בטחון כאן או כאן. יש אלו המצליחים כעצמאיים¹, ויש כאלו המגלים את מקום העבודה כקנה רצוץ. אני מכיר את המצב משני צדדיו, כעצמאי וכשכיר.

לאחרונה פנה אלי עובד לשעבר שלי. נמאס לו ממקום העבודה שלו, והוא החל לחפש חלופות, הין השאר בחו"ל. להפתעתו, הוא מצא עבודה חלופה טובה בארץ. והחליט לא להמשיך את החיפוש בחו"ל. אמרתי לו להמשיך לחפש. כאשר אמר לי עי הוא מרגיש לא נוח עם המעביד החדש, אמרתי לו כי המעביד החדש יפטרו בניד עפעף אם יראו צורך בכך.

הרגשתי רע באמירה הזאת, אך הייתי מרגיש יותר רע אם לא הייתי נותן לו את העצה הזאת. היום אני במצב שבו אני צריך עזרה בתפעול העסק, אבל אני מוטרד. אם אני לוקח עובד שכיר, אני מחוייב כלפיו², שלא לדבר על העלויות והבירוקטיה הכרוכים בכך. הייתי רוצה להאמין ביחסי עבודה לטווח ארוך המובוססים על אמון הדדי, אך קשה לי לראות מצב זה מתקיים בשוק העבודה הנוכחי.

שוק העבודה הנוכחי מתבסס על קומטדיזציה של העובדים. הצעד המתבקש מכך הוא הקומודיטיזציה של מקום העבודה. העובד, שכיר או פרילנסר, הוא בר החלפה. הבטחון הכלכלי, מאבני היסוד של מעמד הביניים, אבד.

1. בזכות ולא בחסד
2. גישה משונה, אני יודע, אבל מה לעשות

הבוקר התחיל בשיחה עם חבר שתהה מדוע מברשת אויר עולה בארץ 700 ש"ח בעוד הוא יכול להזמין את אותה מברשת מחו"ל ב-20$ (כולל משלוח). בא יוסי פרנק, וענה. ובתזמון מצויין בא שוקי גלילי והזכיר את הקמפיין לביטול עמלות הבנקים.

לא מעט תגובות קוראות לפעולה נמרצת של רגולטור. עם זאת יש לזכור שהמבנה הנוכחי של העמלות הוא תוצאה של התערבות של הממשלה, בדומה לועדת בכר. למרות זאת אני סבור שפעילות ציבורית, כמו זאת בפייסבוק, למרות שפונה להתערבות ממשלית, חשובה, היות והיא יוצרת דיון ציבורי. במקביל יש להמשיך ולהקפיד על צרכנות נבונה מחד ולא לשכוח תמחור נבון.

לכבוד ארוע משפחתי זרמו בני משפחה לארץ. חלקם מתארחים אצלנו, והבית כמו מחנה פליטים. וכמו במחנה פליטים, אחת הסוגיות המהותיות היא מים. התקשרנו לרשות המקומית, והודענו להם כי במהלך החודש הקרוב יהיה גידול של 50% במספר הנפשות בבית.

הפתעה, הפתעה. למנגנון קנס המים אין דרך להתמודד עם סיטואציה ממין זה. מהשיחה עם פקידת הרשות עולה כי איננו יחידים במצב זה. אמא טריה לאחר לידה המתארחת אצל הוריה, למשל, נמצאת במצב דומה.

היינו צריכים להזמין לאותם קרובים מלון, וללכת להתקלח אצלם. בביקור הבא בטורקיה אל תגנבו ברז, תגנבו את המים.

היו"ר מקטר על קישורים מתים לאתר הארץ. אילנה ברודו מדברת על מות גאוסיטיס (הי"ד). מתבקשת השאלה, לאן הולך המידע והידע כאשר הענן מתאדה. השאלה עולה לא רק כאשר אתר או שרות נעלמים, אלא גם כאשר הם משתנים. אם תשנו את מבנה הקישורים באתר שלכם, כל הקישורים המפנים אליכם יכולים להפור ללא רלוונטיים.

אבל לא רק אתרי אינטרנט או שדרוגי גרסה עלולים להפות את המידע ללא נגיש. תוכנות המבוססות על תמחור שנתי יכולות להעלם אם אינכם יכולים לשלם את העלות השנתית. תוכנה ישנה עלולה להפסיק לתפקד היות והיא לא פועלת על חומרה חדשה. תוכנה מוגנת יכולה להפסיק לעבוד אם החומרה המשמשת להגנה מפסיקה לתפקד ואין לכם חוזה שרות או שהספק פשט את הרגל.

האם המידע שלנו יהיה נגיש עוד מאה שנים?

ואל תגידו שהכתובת לא הייתה על הקיר. בשנת 415 נשרפה הספריה של אלכסנדריה. רק בשנת 2002 היא הוקמה מחדש.

דבר אחד מוביל לדבר שני. אז מה עם האנשים שבאמת עובדים?

למה מטילים קנס מים עלינו. שיטילו מס קרח על אלסקה וגרינלנד:

בשנת 1992 עזבתי את האוניברסיטה. אין עתיד בהסטוריה, אמרתי לחברי. מסתבר שכיוונתי לדעת חכמים. חכמים בלילה, כמובן.
מייחסים לג'ורג' סנטיאנה את הביטוי "מי שלא לומד מההסטוריה נידון לחזור עליה". במקור, הביטוי הוא "מי שלא זוכר את ההסטוריה נידון לחזור עליה". ויקיפדיה היא כלי, לא היחיד, ה-OED והאנציקלופדיה בריטניקה, הם שתי דוגמאות. והן היו קיימות שנות דור לפני הויקיפדיה.
האנציקלופדיה נוצרה לראשונה בשנות החמישים של המאה השמונה עשרה. היחסים בין העורכים והמתרגמים היו אנרגטיים בערך ברמה של אלו בויקיפדיה. דא עקא, שהעדר וירטואלית אילץ את המשתתפים להכות אחד את השני פיזית…
האנציקלופדיה היא אחת מאבני הדרך למה שאנו קוראים עידן התבונה.
ויקיפדיה נהנית מיחסי ציבור טובים, וחשוב לא פחות, מ-SEO מצויין. עד כדי כך טוב, שאני היום נוטה לבדוק החל מהתוצאה השלישית או הרביעית, היות והראשונות הן אלו של ויקיפדיה. אני גם משתמש בויקיפדיה, אך היום הצעד הראשון שלי הוא לגלול לסוף העמוד ולבחון את המקורות וההפניות. אם אני צריך ציטוט, אני אשתמש באחד מאותם מקורות ולא בויקיפדיה.
כן חשוב כמה פילים היו לחניבעל. חשוב גם לדעת כמה היו לו בתחילת המסע, כמה בסופו, והאם עצם השימוש בהם היה רלוונטי לתוצאות של קרבותיו. חשוב לא פחות מה מקור המידע לכך, ומה האמינות של אותו מקור.
ויקיפדיה היא התגלגלות של רעיון האנציקלופדיסטי המקורי, חשוב אולי באותו מידה, אך סובל מאותן בעיות של אבותיו ואולי אף יותר.
לשם השעשוע חפשו את האנציקלופדיה העברית כאן או כאן.

לפול רומר יש רעיון גדול, הבה נשלח כמה אלפי קנוקים למפרץ גאונטמנו במקום חייל המשלוח של נחתי ארצות הברית היושבים שם, ונציל את כלכלת קובה.

הרעיון מתבסס על ההנחה כי תרבות המוכנה לשינוי תסייע לשינוי בתרבות השכנה ללא עירעור שלה. הדוגמא שהוא נותן היא של הונג קונג.
המצער הוא שהונג קונג היא דווקא דוגמא של קפיטליזם בתגלמותו, וכל דוגמא נוספת (ישראל, דרום אפריקה, פולקלנד, גיברלטר) רק מדגישה את הפער.

תודה לעירא על מלה נוספת: קיימות.

עירא הוא זה שגרם לי להגות במושג הקיימות.
נקודת המבט הראשונית שלי היא מתחום מערכות המידע וניהול הידע. האם אנו מסוגלים לשמר ידע לאורך זמן? התשובה היא כמובן כן, כל עוד נחרוט על סלעים, נטמין אותם בפרמידות ונדאג אחת לכמה מאות לתרגומים.
החלק האחרון של המשפט הקודם הוא המהותי ביותר. הפרמידות והספינקס שרדו אלפי שנים בזכות מזל אקלימי¹, מאיתנו יוותרו אולי ההאנדרטאות של הר רשמור. אנו איננו בונים מתוך מחשבה על קיצו של הדבר אותו בנינו, אנו מצפים כי מה שבנינו ימשיך להתקיים. בה במידה אנו ממהרים למצוא פתרונות זמניים תוך הדגשה כי פתרון קבוע יגיע בהמשך. לא בכדי נאמר "אין קבוע מהזמני".
שתי הרצאות גרמו לי להרחיב לכיוונים חדשים:
מיקל פריצ'ארד מציג פתרון זמני במובהק להשגת מים נקיים במקום בו רק מים מזוהמים זמינים

הגדולה בפתרון זה היא בזמינות המהירה של המסנן (לעומת הזמינות הנמוכה של מים נקיים) והעובדה כי ניתן לספק מים לתקופה יחסית ארוכה (6000 ליטר למסנן). היות, והמשאב העיקרי הנחוץ – מים – כבר למעשה קיים.
אדם גרוסר מציג מקרר ללא חשמל

הנחת היסוד כאן היא שבעוד חשמל או גז דורשים תשתית ואינם תמיד זמינים, אש היא דבר הזמין לרבים – החל מעץ, וכלה בצואת גמלים.

הגדולה היא בצרוף של ראית מה שחסר (מים נקיים או קרור) וראית מה קיים (מים מזוהמים או אש, בהתאמה).
האם זוהי קיימות? לא בהכרח, אבל זוהי צורת מחשבה של קיימות. להבדיל, כמובן מקנס המים….

1. ואולי גם העדרת מגבלות תקציביות על היזמים

מהיום הראשון שאני מתגורר בזכות עצמי (1988), יש לי חסכם. כאשר גרתי בבית צמוד קרקע היו לי טפטפות ושעון מים. ילדי מקבלים אמוק אם אני משאיר ברז פתוח בזמן ציחצוח שיניים. יותר מ-20 שנה אני דואג¹ למשק המים.
ועכשיו: קנס מים. אני האשם בזיהום מאגרי המים של ישראל.
להוסיף חטא על פשע, דורשת ממני הרשות המקומית דיווח על מספר הנפשות בבית, על מנת לחשב את זכותי למים במחיר הגיוני. אולי רצוי שאשים קופה קטנה ליד המקלחת והשרותים – לטובת אורחים.
מצד שני, אולי המידע הזה, בשילוב עם המעגר הביומטרי, יסייע במניעת פשיעה, כי הרי שום דבר בחוק הזה לא יקדם את משק המים בישראל.

1. בקטנה