שתי רשתות קמעונאיות באנגליה ביטלו את תפקיד המנמ"ר. מאמר ברג'יסטר בוחן את תבונת ההחלטה הזאת. מרטין אתרטון מציג שלושה מודלים של מנמ"ר:

1. מערכות מידע כעבדים או כמרכז עלות – מנמ"ר חלש, הכפוף למנהל (כספים או תפעול), המגיב לדרישות של העסק.
2. מערכות מידע כנותן שרות פנימי – מנמ"ר חזק, המנהל את מערכות המידע כארגון בתוך ארגון.
3. מערכות מידע כחלק מההליך הארגוני – מנמ"ר המהווה חלק מתהליךקבלת ההחלטות של הארגון.

אתרטון רואה את המעבר בין השלבים כתהליך של התבגרות ארגונית. השלב השני הוא הוא השלב הקריטי. הארגון יכול להתקדם לשלב השלישי או לסגת לשלב הראשון. הבעיה, כפי שמציין ניקולאס קאר היא העלות של מערכות המידע מחד, והמורכבות מאידך. עיון במאמר של סינתיה רטיג', אליו מפנה קאר, מציע מודל חלופי לזה של אתרטון: מערכות מידע כשרות.

לכאורה, אין בכך חדשות מרעישות. מיקור חוץ איננו מודל חדש. החדשנות של הארכיטקטורה מונחית השרות (SOA) והתכנה כשרות (SaaS). היא במודל הלגו שלה. הלקוח בוחר מודולים של שרות מספקים שונים ואלו מתממשקים אחד עם השני. עם כל הרצון הטוב, קשה לראות של אורקל, מיקרוסופט וסאפ משתתפים ברצינות במודל שבו הלקוח יכול לבחור לעבור בקלות יחסית למודולים של חברה מתחרה. המודל העסקי שלהם יאפשר אולי תשלום חודשי, או תשלום לפי שימוש, וייתר חלק מההשקעה בתשתית((ואין לזלזל בהשקעה זאת)) , אך לא ייצר יותר חופש ללקוחות.

עם זאת, החזון של השרות דוחף אירגונים לראות את המנמ"ר כמיותר. תפקידיו של המנמ"ר יכולים לעבור ליחידת התפעול או הכספים. האם יש בכך מעבר לשלב 3 במודל של אתרטון, או לשלב 1?

לפי אתרטון, התשובה תלויה במטרות הארגון. אם המטרה היחידה היא לחסוך כסף ולהמנע משינויים, הרי יש כאן חזרה לשלב 1. הארגון טומן את ראשו בחול ונמנע משינויים ככל האפשר. אם, לעומת זאת, ההחלטה מתקבלת מתוך הכרה, וישנו רק שינוי של מיקום תחום ממערכות המידע ממלכה נפרדת לחלק מניהול החברה, הרי שיש כאן מעבר לשלב השלישי, והארגון פשוט פותר את עצמו מבוני האימפריות של מערכות המידע.

עסקים וארגונים קטנים ובינוניים מתמודדים אם הסוגיה ביתר שאת מארגונים גדולים. הדרג הניהול מצומצם יותר ונדרש לטווח גדול יותר של תחומי קבלת החלטות; ההשלכות של השקעה שגויה קשות יותר; תזרים המזומנים מצומצם יותר. חלק ניכר מההשקעה במערכות מידע, טוענת סינתיה רטיג', הן ענין של תקוה ואמונה. מנהלי עסקים קטנים ובינוניים הם חשדניים וחוששים מסיכונים. רובם יעדיפו להשאר בשלב 1. מודל התוכנה כשרות יהווה עבורם תרוץ מצויין לכך.

בימים אלו, כאשר כולם אצים רצים למספר הגירסה הבא של האינטרנט, גוגל מבצעת "אחורה פנה".

1. למערכת המסמכים והגיליונות האלקטרוניים נוספו תיקיות (Folders), צעד הזוכה לברכה מצד טקקרנץ, התוהה מתי תתוסף יכולת זאת ל-Gmail.
2. גוגל מפתחת מנוע לעבודה לא מקוונת בשם Gears. זאת במקביל לעבודת פיתוח ליכולות לא מקוונות של Firefox.

שני צעדים אלו מצביעים על הקושי של המעבר מהמחשוב השולחני אליו הורגלנו (ובו שולטת עדיין מיקרוסופט) למחשוב שבענן, הן מבחינת האמינות והזמינות של הרשתות, והן מבחינת הרגלי העבודה. הפינג פונג של SAP עם תפיסת SOA (ארכיטקטורה מונחית שרות), ופיתוחי AIR מבית Adobe ו-Silverlight מבית מיקרוסופט, מגבירים את הבילבול.

לכאורה, הכל מצביע על כך שהדפדפן הוא הפלטפורה, ולא המחשב. ג'יימס גארט, האיש שטבע את המונח AJAX, מברך על המגמה, היות והיא מקדמת את פיתוח היישומים מבוססי הרשת. אבל בעוד מערכת ההפעלה יכולה להיות רזה, הדפדפן הופך להיות שמן.

מה המשמעות למתשמשים?

קודם לכל, התקפה חזיתית של מילזומים (Buzzwords). במקום Flash אמור מעתה AIR, במקום dot-net אמור Silverlight ובמקום Java אמור JavaFx.

להמשך, צפו לחידוש מלחמות התאימות. בעוד כל יצרן מניף את דגל התאימות וצליבות הפטפורמות, כל טכנולוגיה חדשה ממין זה היא קרדום לחפור בו.

במבט ראשון, שני המתחרים העיקריים של Vista על שולחן העבודה הם המקינטוש ולינוקס, בעוד Google Documents ו-OpenOffice.Org מתחרים על תחום היישומים המשרדיים.

בפועל יש למיקרוסופט מתחרה קשה יותר: מיקרוסופט.

למתחרה יש מערכת הפעלה שולחנית לא רעה (XP), מערכת הפעלה ליישומים ישנים (98) ואפילו מערכת הפעלה המסוגלת לנצל חומרה חדשה ביתר יעילות לסביבה מרובת משתמשים (Server 2003).

אם נבחון סביבה משרדית של כ-10 משתמשים, נראה כי שדרוג או רכישה של מחשב אחד המתאים לסביבת Vista יכול לתמוך ב-5 עד 10 מתשתמשים בעזרת Windows Terminal Services של שרת Windows 2003. על ידי שימוש בלקוחות "רזים" או שיחזור מחשבים ישנים בעזרת מודול המיחזור של קאנרי, גם אין צורך לשדרג מחשבים נוספים.

בעוד Office 2007 מעניקה מתיחת פנים לסביבת הישומים המשרדיים, אין בה תוספת פונקציונלית מהותית על גרסאות XP או 2003, ולא בטוח כי ביצועיו טובים יותר.
סביבת Windows Live גם היא עומדת להתחרות מול הסביבה השולחנית והארגונית של מיקרוסופט, ולעקר את אחת האווזות העיקריות מחוות ביצי הזהב: הצרוף של Outlook על שולחן העבודה עם Exchange על השרת.

ויסטה הולך ומצטייר כמוצר צריכה לשוק הביתי. יתכן מיקרוסופט מייצרת ריבוי פלטפורמות בכוונה, היות והתפיסת המיחשוב השולחני שלה מאויים על ידי ארבע מגמות:

1. מערכות כשרות: פונקציות שדרשו יישום ותחזוקה קיימות כשרות; בתשלום, בחינם או במימון של פרסומות. מערכות ניהול קשרי לקוחות, כמו זאת של Salesforce.com, היא דוגמה לכך.
2. קוד פתוח ותוכנה חופשית: ישנה כבר כמות גדולה של התוכנות המופצות תחת רשיונות חופשיים, או שהתשלום העיקרי הוא עבור תמיכה ושרות, ולא עבור עצם השימוש.
3. מיחשוב מרכזי: יכולות העיבוד, ניהול הזיכרון וקיבולת הדיסקים של מחשבי ה-PC הגיעו למצב בו ההשקעה במחשב בודד למשתמש נראית כבזבוז משאבים.
4. וירטואליזציה: התגברות העוצמה המחשובית מאפשרת שימוש משותף לא רק בין משתמשים, אלא גם בין מערכות הפעלה ויישומים.

למיקרוסופט ישנם פתרונות כמעט בכל אחד מהתחומים הללו, אבל כל אחד מהם נוגס בגרעין ההכנסות ובמקור הכוח של מיקרוסופט: ישומים משרדיים על מחשבי PC, עם רישוי המניח משתמש בודד מול מחשב בודד.

מעבר לכך, המותג מטשטש. אם ניישם מערכת קשרי לקוחות כמו SugerCRM מול בסיס נתונים של אורקל על מערכת השרתים של אמזון (המתשמשת בטכנולוגית קוד פתוח של Xen), מיהו המותג? מיקרוסופט היא חברת מותג לא פחות (ואולי אפילו יותר) מאשר חברת תכנה. מצב של שיתוף פעולה בו מותג אחר עלול להאפיל אל המותג המיקרוסופטי הוא לא מצב עניינים נורמלי עבורם.

כאשר העולם המונוליטי של מיקרוסופט מתערער מבפנים, למשתמשים יש צורך לבחון את החלופות. אם בודקים את החלופות, מתגלה יקום שלם של אפשרויות.