בעקבות תגובה של עדו, אני חושב שכדי שאפרט קצת.

יש לי מכר, טכנאי. אולי לא המוכשר ביותר, אבל חרוץ ונאמן. בעקבות קיצוצים באחת החברות שבהן עבדתי כיועץ, הוא פוטר. סייעתי לי לו בקורות חיים ובהמלצות. במהלך הזמן הוא גויס מספר פעמים ופוטר זמן קצר לאחר מכן. הוא, באמור, לא היה הטכנאי המוכשר ביותר עמו עבדתי, אבל בהחלט לא גרוע עד כדי בך שיפטרו אותו כל כך מהר. לאחר חקירה קצרה הסתבר לי כי החברות ששכרו אותו היו חברות שניגשו למכרזים בהם נדרש ידע שלא היה במסגרת היכולות שלהן, וכן בופיע בקורות החיים שלו. לא ברור לי כלל כי החברות בדקו או יכלו לבדוק את יכולותיו. ברגע שהצורך בו פסק¹, הוא פוטר. הסיבה היחידה שהוא נשגר מלכתחילה הייתה שהוא היה נואש מספיק לקבל את השכר הנמוך שהציעו לו, לתקופה שבה הוא² נדרש.

הפתרון שלי³ הוא להעסיק פרילאנסרים. יתכן וזה יהיה המודל העתידי של חלק ניכר מבעלי המקצועות החופשיים ושל אלו העוסקים התחום ה-IT, אך ברור לי שישנם לא מעט אנשי מקצוע טובים שהעבודה כעצמאיים אינה מתאימה להם. להיות עצמאי אינו מסתכם בכך שאתה מקבל את כספך תמורת חשבונית⁴, אלא גם בצורך להיות איש השיווק, הרכש, המכירות והתפעול של עצמך, ובויתור על ההגנות⁵ של חוקי התעסוקה.

עם זאת, מבחינתי, פירלאסר או עובד הם היינו הך. הגינות ושקיפות הם הכרחיים.

1. על פי רב היות והחברות נכשלו במכרז
2. או למעשה קורות החיים שלו
3. ושל אחרים
4. שלא לדבר על הטרחה והעלות של הנהלת חשבונות, ניהול תיקים וכיוצ"ב
5. קלושות ככל שיהיו

זהו הפוסט האלף של הבלוג הזה. למה זה חשוב? זהו שלא.

אם יש מה שמאפיין את מעמד הביניים הישראלי דהיום, זהו חוסר הבטחון בעתיד בעתיד הכלכלי והמקצועי שלו. את הקביעה הזאת אני אומר מתוך ראיה צרה של דוגמאות מסביבתי המקצועית והחברתית הצרה. אך אם יש מה שלמדתי מהמחאה החברתית המתקיימת היום בישראל, דוגמאות אישיות הם מקור מידע לא פחות אמין (ולעיתים אף יותר) מהתקשורת.

סבתי הייתה תמיד שואלת האם לא עדים לי לעבוד ב"חברה מסודרת". כוננתה הייתה למקום בו יש תלוש משכורת סביר, פנסיה ופיצויים. מקום בוא ידעת כי המשכורת תהיה בסוף החודש, ולא מיני התפתעות של שוטף+X. אלו שבחרו במסלול העצמאות נראים כמי שמשליכים נפשם מנגד.

האםת היא שאין בטחון כאן או כאן. יש אלו המצליחים כעצמאיים¹, ויש כאלו המגלים את מקום העבודה כקנה רצוץ. אני מכיר את המצב משני צדדיו, כעצמאי וכשכיר.

לאחרונה פנה אלי עובד לשעבר שלי. נמאס לו ממקום העבודה שלו, והוא החל לחפש חלופות, הין השאר בחו"ל. להפתעתו, הוא מצא עבודה חלופה טובה בארץ. והחליט לא להמשיך את החיפוש בחו"ל. אמרתי לו להמשיך לחפש. כאשר אמר לי עי הוא מרגיש לא נוח עם המעביד החדש, אמרתי לו כי המעביד החדש יפטרו בניד עפעף אם יראו צורך בכך.

הרגשתי רע באמירה הזאת, אך הייתי מרגיש יותר רע אם לא הייתי נותן לו את העצה הזאת. היום אני במצב שבו אני צריך עזרה בתפעול העסק, אבל אני מוטרד. אם אני לוקח עובד שכיר, אני מחוייב כלפיו², שלא לדבר על העלויות והבירוקטיה הכרוכים בכך. הייתי רוצה להאמין ביחסי עבודה לטווח ארוך המובוססים על אמון הדדי, אך קשה לי לראות מצב זה מתקיים בשוק העבודה הנוכחי.

שוק העבודה הנוכחי מתבסס על קומטדיזציה של העובדים. הצעד המתבקש מכך הוא הקומודיטיזציה של מקום העבודה. העובד, שכיר או פרילנסר, הוא בר החלפה. הבטחון הכלכלי, מאבני היסוד של מעמד הביניים, אבד.

1. בזכות ולא בחסד
2. גישה משונה, אני יודע, אבל מה לעשות

רק להראות שאין חדש:

כְּעַן יְדִיעַ לֶהֱוֵא לְמַלְכָּא דִּי הֵן קִרְיְתָא דָךְ תִּתְבְּנֵא וְשׁוּרַיָּה יִשְׁתַּכְלְלוּן, מִנְדָּה בְלוֹ וַהֲלָךְ לָא יִנְתְּנוּן וְאַפְּתֹם מַלְכִים תְּהַנְזִק
(עזרא ד, יג)

משמע, אם תתן לאזרחים להוציא את כספם כראות עיניהם, ישאר פחות למלכות. דא עקא, שבמלכות מדובר, ולא עוד שבמלכות זרה.

לפני מספר שנים, בתוכנית "רואים עולם" שודרה כתבה בעקבות חילוף מפלגת השלטון בפינלנד. במסגרת התכנית היה ראיון עם חוטב עצים שנראה כאילו ברח מהפקה של כיפה אדומה¹. אותו חוטב עצים נשאל האם היה רוצה להיות שר בממשלה. חוטב העצים ליטף את זקנו, הרהר מעט וענה: "לא, יותר מדי אחריות, עדיף לי כאן".

חיכיתי חמש או שש דקות לשמוע את הצחוק. שלו, של המראיין, של מישהו. אבל לא. לא הייתה שמץ של אירוניה.

חלק ניכר מהמחאה החברתית של ימים אלו סובב סביב סוגיות המסים. האם נטל המס הוא גבוה או נמוך, את מי ועל מה צריך למסות ואיך צריך למסות. אנחנו רואים את מסים כאל עולה למלכות. האזרחים והממשלה הם ישויות נפרדות. מובילי המחאה הראשונים ניסו לשנות את הדיאלוג הזה, אך קשה לראות מי מהכנסת או הממשלה שהפנים זאת.

וינסטון צ'רצ'יל הבטיח לעמו דם, עמל יזע ודמעות. האם ישנו מנהיג פוליטי בישראל שיעיז לשאת נאום ממין זה היום ללא שיעשו ממנו חוכא ואיטלולא? מן הסתם לא, וזאת מהסיבה שבעוד שנטל המס ויוקר המחיה גבוהים, לא היה מספיק כסף להקים מערך כבאות שיוכל להתמודד עם שרפות הכרמל, להגן על הגבול הדרומי, לצייד את מערכת הרפואה הציבורית ולשמר (אם לא לשפר) את מערכת החינוך.

ולפני שינפנו לנו ביוון, איטליה או ספרד, יביטו נא באסטוניה. מדינה קטנה עם אויב היסטורי שהחליטה לאזן את כלכלתה בכדי להצטרף לשוק הארופי, במחיר כבר. אסטוניה עמדה בכך בזכות הדיון הציבורי והשקיפות של התהליך.

כאשר וורן באפט קרא למסות את העשירים, הוא מיד הותקף על ידי בעלי ענין וספקנים. אין בכך להפתיע. שני דורות של ניאו-ליברליזם פיתח בנו שריון עבה של ציניות. הן לגבי בעלי הממון והן לגבי השלטון.

בסיכומו של דבר מס הוא גבוה או נמוך לא רק ביחס להכנסה או למקום ממנו הוא נלקח, אלא קודם לכל למטרות להן הוא משמש. והמטרה הראשונה והעליונה היא הרווחה, הבטחון ואיכות החיים של האזרחים. שימור מסגרת התקציב, יציבות השוק ומאזן התשלומים הם כלים למטרה זאת. טומאס הנדריק אילווס הצליח לשכנע את עמו כי כלים אלו ראוים והמחיר משתלם. על ממשלת ישראל עדיין מוטל נטל ההוכחה.

ורק להזכיר למטילי האימה, הנה מבטו של ג'ון סטיוארט על שוודיה.

1. זקן פרא, כובע צמר, חולצת פלנל משובצת וגרזן עצום

כמי שגדל בעולם מערכות המידע, אי סדר וחוסר בהירות נוטים לעצבן אותי. כאוטודידקט, אי ידיעה מטרידה אותי. כבורגני, חוסר אחריות אישית מרגיז אותי. אם מישהו אומר לי "אבל אני לא מבין בזה" לגבי תחום שאמור להיות מהותי עבורו, בין אם מדובר בבריאות, בהשקעות או במערכות המידע של העסק שלו, אני סבור שיש משהו פגום בראית העולם שלו.

ולמרות כל העמור לעיל, אני סבור שגדולתה של של הנוכחית הפורצת במקומותנו היא במסר המעורפל לכאורה של "העם דורש צדק חברתי", וטוב יעשו המשתתפים בו אם ימנעו מלפרוט אותו לפרוטות ויכנסו לדיונים על דרישות. מספר סיבות לכך.

• המחאה היא גורם מפריע, המערכת היא זו צריכה לתקן את עצמה. למערכת יש (או צריכה להיות) את היכולת המשאבים והאחריות לכך. כניסה למשא ומתן היא הסרת האחריות מהמדינה.
• מתחילות ומובילות המאבק אינן נבחרות הציבור. הן מנהיגות מדהימות ומרשימות. לא בכדי רצים יושבי ראש, מזכירים כללים וראשים למיניהם לספוף תחת כנפיהם. פוליטיקה היא אומנות האפשרי. מנהיגות היא יכולת ומוטיבציה. כל יום שעובר כאשר הן מנהיגות ולא מנהלות מעלה את כוחה של המחאה.
• מדי יום אני רואה או שומע על פעילות. במרבית המקרים אין לי מושג מי מארגן את הפעילות, וטוב שכך. המערכת תנסה לנטרל כל גורם מארגן או בעל מובהקות מסויימת.

אנו בשלב של מלחמת התשה, ועדיין לא בשלב של בנית הצדק החברתי החדש (או שמה הישן). למערכת הקיימת עדיין יותר קל יותר לנטרל מוקדים של אי שביעות רצון מאשר לבצע שידוד מערכות מלא. תנו לכנסת ולממשלה לרדוף אחרי הזנב של עצמם, להציע – וליישם – פתרונות. בשביל זה הם שם, לעבוד בשבילנו.

הטקסט הבא נחת בתא הדואר שלי:

אומרים שהשנה מחיר הדלק יוסיף לעלות לכמעט 9.5 ש"ח/ליטר.
נמאס לנו!
אנו רוצים שמחיר הדלק ירד? האם זה אפשרי?
זה אפשרי!!
אבל בשביל זה חייבים לפעול באופן מיידי.
שנה שעברה עלו כמה רעיונות כמו לדוגמא:"לא לקנות דלק בתאריך מסויים".
חברות הנפט צחקו כי ידעו שמי שלא מתדלק ביום ראשון מתדלק ביום שני. זאת היתה בשבילם הפרעה, אבל לא בעיה קשה.
למישהו היה רעיון שיתכן שיעבוד.
אם אנחנו רוצים שיעבוד:
חייבים להתאחד כדי להפוך את זה למציאות ולהשיג את המטרה !!
דלק 95 אוקטן נמכר בישראל ב-7.26ש"ח לליטר.
כולנו מודעים לעובדה שהחברות נפט מוציאים אותנו פריירים. אל תשכח כשהעלו את המחיר לכמעט 5.5ש"ח. אז אמרו לנו שזה כיוון שהייה מחסור של נפט.
עכשיו אין מחסור של נפט והיום שואבים הרבה יותר ממה שלפני 35 שנה, ואז המחיר היה של 1.20ש"ח.
חייבים לפעול בנחישות כדי להראות להם שיש לנו כוח כצרכנים ויכולים להשפיע במחירים!!
השיטה היחידה שקיימת היא לפגוע להם איפה שהכי כואב להם:
בכיס שלהם!
כולם ביחד יכולים לעשות את זה!!
איך?!?!
בגלל שכולנו חייבים את הרכב שלנו ולא יכולים לוותר על הדלק, אבל יכולים להשפיע במחירים:
נשיב מלחמה כולם ביחד נגד חברות הנפט !!!
מעכשיו:
לא לקנות יותר דלק בשתי החברות נפט החשובות בישראל:
פז ו-דלק
בואו נדמיין את ההשלכות:
כאשר 2 החברות הנפט ירגישו את הירידה במחירות יהיו חייבות להוזיל את מחיר הדלק. זה יבאי למלחמה שאנחנו כל כך רוצים בין החברות.
אבל בשביל שהמכה תהיה חזקה נצטרך להסכים -מיליוני לקוחות של פז ושל דלק לא לקנות שם.
מה שנעשה:שלח את המייל הזה לפחות או יותר 10 אנשים (כמובן להסתיר את הכתובות כדי למנוע שימושם כספאם ואם יש להם רכב, יותר טוב).
כשכל אחד מאלה ישלח אותו ל-10 אנשים נגיע ל-100 איש. כשהאלה ישלחו לעוד 10 אנשים, נהיה 1000 וכך הלאה.
אם כל אחד מאיתנו עושה את זה עוד היום תכף נהיה מיליוני אנשים שנתחיל להלחם נגד החברות נפט הגדולות!!
אנחנו יכולים לעשות את זה ולהצליח, אבל…
זה הכרחי שנקנה את הדלק שלנו במקום אחר שלא יהיה פז ו-דלק, בגלל זה אנחנו מבקשים ממך שבבקשה תשלח את המייל הזה.
מה אתה אומר? אתה איתנו?
תעביר אותו!

המחשבה הראשונה שלי הייתה כי זהו סחריר של חברה או חברות המתחרות בפז ובדלק¹. המחשבה השניה הייתה: אז מה? אחד מיסודות השוק החופשי הוא התחרות, ואפשרותו של הצרכן לבחור. אנו נוטים לחשוב כי אם מצב של אוליגופול או תאום מחירים (אמיתי, מדומה או כפועל יוצא של צרכנות עצלנית), אזי הפעלת כוח צרכני היא חסרת טעם, כי המתחרים בשוק יגנו אחר על השני.

אולי אחת מחברות הדלק ירוויחו ממהלך זה בטווח הקצר, אך הצרכנים ירוויחו בטווח הבינוני והארוך.

1. גילוי נאות: אני מחזיק בכרטיס תדלוק של אחת המתחרות

היום קיבלתי דואר אלקטרוני לאיפוס הסיסמה שלי בגלובס, כולל קישור לעמוד איפוס הסיסמאות:

שלום גיל,
בימים אלו החלנו בעבודות שיפור ושידרוג הדסק
כחלק ממהלך השדרוג אופסו כל סיסמאות המשתמשים
אנא לחץ כאן לעדכון סיסמה חדשה לחשבונך
שינוי זה הוא צעד ראשון בדרך להפיכת הדסק למערכת תוכן גולשים מגיבה, אקטואלית ויעילה,
שתהפוך את הרשומים בה למומחים בתחומם, ופרסום הפרשנויות שלהם באתר.

התהליך כולל כמעט כל כשל בסיסי שניתן להעלות על הדעת:

1. עמוד עדכון הסיסמאות (כמו גם עמוד הכניסה של גלובס) אינם כוללים אבטחת SSL.
2. הקישור שנשלח כולל בתוכו גם את שם המשתמש ואת הסיסמה. מכאן שגלובס אינם מצפינים סיסמאות, אותה רמת אבטחה של פיצה האט¹.
3. אין כל סיבה לכלול את המידע הרגיש בדואר. ניתן היה לבקש מהמשתמש לגשת לאתר, ולשנות את הסיסמה או להוסיף את הבקשה בחיבור הבא של המתשמש.
4. הקישור איננו איפוס סיסמה, הוא בפועל כניסה למערכת עם הסיסמה הקיימת והפניה לעמוד שינוי הסיסמה.

עצוב.

1. כן, הקישור הוא לגלובס

למרות מאמציהם של אנשים טובים, עבר המאגר הביומטרי לשלב ישומי. בתקשורת הכתובה זה הנושא לסיקור מועט, ובעיקר תחת התחום הטכנולוגי.

שלוש נקודות:

1. המאגר הביומטרי הוא שלב נוסף בשחיקה של זכויות אזרח, ובאטימות של הממשלה לחובתה לאזרחיה. אטימות זו אינה יחודית לממשלות, אך לממשלות צריכה להיות החובה של השקיפות מול האזרחים, דבר שלא בא לידי במקומותינו, למעט ברמת ההצהרה.
2. המאגר הביומטרי אינו מחויב המציאות, ואינו משרת כל מטרה נוספת, הוא יקר ומיותר.
3. מקבלי ההחלטות הפגינו חוסר הבנה מהותי ויסודי של המשמעות של הקמת המאגר. כאשר שרלוק הולמס מנסה להרגיע את ראש ממשלת בריטניה כי מסמכים שנגנבו לא נמצאו אצל מרגלים ידועים, היה זה בעולם בו מידע היה כרוך במדיה הפיסית בו הוא אוכסן, ושיכפולו היה צרך זמן ומשאבים שלא היו זמינים בצורה נרחבת.

אסור לשתף פעולה עם המאגר הביומטרי. יש להתיחס למידע שימסר כגנוב ואבוד מהרגע בו ניתן. זאת היות וברגע בו יתגלה כי המידע נגנב, דלף או נמסר, יהיה זה מאוחר מדי לתקן כל פרצת מידע, תקנה קלוקלת או רשלנות של פקיד.

אין ספק כי חייהם של אלו שלא ישתפו פעולה עם מאגר המידע הביומטרי לא יהיו נוחים, הפקידים מולם הם יעבדו, כמו כלל האוכלוסיה, לא יקבלו תדרוך מקיף על אבטחת מידע, ולא יהיה להם הזמן, הסבלנות או הסמכות להתמודד עם אזרחים מודאגים. לא נותר אלה לקוות שכאשר נגלה כי האורווה נפרצה, לא היו בה יותר מדי סוסים, כי לא הקרנפים הם אלו שישלמו את המחיר.

בביקור ב-eBay, ניסיתי להגיש הצעה על מוצר ממוכר עמו עשיתי עסקים בעבר. להפתעתי, סרב האתר לקבל את ההצעה, היות וישראל לא נכללה במדינות אליהן מוכן המוכר לשלוח. ואכן, בעמוד תנאי המשלוח, הופיע ישראל לצד מדינות כמו תימן וצפון קוריאה.

בדאגה מסויימת, פניתי למוכר לשאול לסיבת הכללתה של מדינת ישראל, מדינה נאורה ומתקדמת, ברשימה זו. תהיתי איך אגיב אם אקבל תשובה כי מדינת ישראל מוחרמת מטעמים מדיניים ופוליטיים. התשובה שקיבלתי הייתה מדכדכת לא פחות.

מסתבר כי חברת הדואר הישראלית איבדה חבילה של המוכר, הודתה בכך, אך סירבה לפצות אותו או את הקונה. הקונה, מצידו, דרש החזר מלא. כשלון גם כנותני שרות וגם כמקבלי שרות.

לשם השוואה, חברת אוויס חייבה אותי בטעות במהלך שכירות רכב בארה"ב לפי תעריף של רכב יקר יותר. נציג השרות בישראל דרש עותקי הזמנה, חיוב וכיו"ב, ולא חזר אלי. נציג השרות בארה"ב זיכה את חשבון כרטיס האשראי שלי, ואז התקשר אלי לוודא את הזיכוי בוצע כהלכה.

הצלחתי לשכנע את המוכר כי מדינת ישראל איננה אוסף של נוכלים וחדלי אישים, והוא הוריד אותנו מהרשימה השחורה, אך אין דעתי נוחה מכך. מה יקרה ביום שהוא יתקל שוב בגישה הישראלית של "כולם אחראיים, חוץ ממני".

נמרוד ברנע שאל:

בבלגיה יש מנגנון שמעדכן את כל שנה את השכר בהתאם למדד – למה אין כזה בארץ לעזאזל?

עליות המחירים נראות בכל מקום, ועם זאת, לא נראה שמנגנון תוספת היוקר מצליח להתמודד עמו. יתכן כי הסיבה לכך היא שתוספת היוקר מתבססת על מדד המחירים לצרכן אותו מדד, למרבית ההפתעה, משתנה. מבט חטוף בשינויים לעומת הסקירה של דה-מרקר, מראה איך משקלם של מוצרים שמחירם ירד, עלו במשקלם במדד. כך ניתן לנטרל את המדד, וכתוצאה, את מנגנון תוספת היוקר.

מדוע, אם כן, מקומות העבודה המועדפים הם חברות גדולות?

תשובה חלקית היא בכך שקל יותר להיות יזם בתוך חברה גדולה מאשר כעצמאי או חלק מחברה קטנה. על אחת כמה וכמה כאשר אותה חברה גדולה היא בין לאומית. שרות וציוד בארצות ניכר עולים בין 30% לבין 50% פחות מאשר בארץ, בעוד לקוחות בחו"ל מוכנים לשלם בין 30% לבין 50% יותר. כאשר יזם עובד בחברה גדולה, משאבים רבים יותר, וזולים יותר, עומדים לרשותו, אם ידע לנצל אותם. אני רואה כל הזמן יזמים היוצאים מחברות גדולות או מהאקדמיה ונדהמים בדיעבד מהעלויות התפעוליות של חברת הזנק או עסק קטן. לא פחות מדהים אותם הוא הלחץ הלא מתון לתמחור אגרסיבי מצד לקוחותיהם.

אני לא יודע איך ניתן לשבור מעגל קסמים זה של עלויות גבוהות מול משאבים מוגבלים. אני רואה רבים מעמיתי, עצמאים או בעלי עסקים קטנים, נשברים ומחפשים עבודה כשכירים. קל יותר לוותר על יציאה לסרט עם תלוש משכורת מאשר לחיות בפחד מפשיטת רגל כאשר לקוח אחד לא ישלם.