אתר דה-מרקר (הטוש, בפי חבריו) מביא קישור לסוגית שימור המידע לטווח ארוך. המאמר משווה את מצבנו לימי הביניים, ונזכרתי בקורס של פרופסור אמנון לינדר, בשנה א' בחוג להיסטוריה של האוניברסיטה העברית. שנה א' הוקדשה בעיקרה לקריאה וניתוח של טקסטים. אחת ממיומנויות היסוד של היסטוריון.
פרופסור לינדר טען כי לחוקר ימי הביניים יתרון על חוקר העידן המודרני. בימי הביניים טקסטים היו מועתקים ביד. העתקות אלו לא היו חפות משגיאות או עיוותים. לורך הדוגמא בולה ((צו אפיפיורי)) היה יוצא לבישופים, פקידי הבישופים היו דואגים לעותקים ומפיצים לדיקנים ולכמרים. במהלך העתקות אלו היו לפעמים חלים שינויים בטקסטים. שינויים,אלו וניתוחם, הם כלי שימושי להיסטוריון לאבחן את סוגיות של סמכות, מדיניות ויכולות של הכנסיה.
בעת החדשה, החל ממכונת הדפוס של גוטנברג, ישנה ירידה בכמות התווך בין הקורא לכותב. במקביל חלה עליה ברמת האורינות, כך שניתוח האבחנות בין הטקסטים המקוריים לטקסטים הסופיים עבר בעיקר לטיוטות. למפיצי הטקסטים הייתה פחות אפשרות לשנות את התכנים.
העידן המודרני, לפי פרופסור לינדר, מתחילות להעלם הטיוטות. מעבד התמלילים מאפשר תיקונים על הטקסט המקורי ללא שימור השינויים. להסטוריונים העתידיים, תהיה בעיה אם הכותבים לא שמרו במודע ומתוך כוונ, על נוסחים קודמים ועל טיוטות.
ישנם עדיין מנגנונים המייצרים טיוטות, ללא כוונה מוקדמת (כמו מערכות דואר אלקטרוני בהם משתמשים כותבים שונים לתקשר בינם לבין עצמם ((יובל, זו אולי דוגמא עתידים לשימוש חתרני בטכנולוגיה))), אך הארכיונים, עליות הגג המאובקות ופחי האשפה אבדו.
שימור המידע והידע הוא מטרה טובה. יעד של 50 או 100 שנים הוא יומרני. מאז לימודי התואר הראשון שלי עברתי 3 מערכות הפעלה (ובכל אחת 4 גרסאות לפחות), השתמשתי בשישה או שבעה מעבדי תמלילים, שלושה גליונות אלקטרונים, ארבעה סוגים של מחשב כף יד ולפחות שונה מחשבים אישיים. אני עדיין מסוגל להגיע לטקסטים שלי משנה א', אך המאמץ איננו מינימלי.
בספריה הלאומית בירושלים נמצאים טקסטים של איזייק ניוטון. כל מה שצריך, זה לדעת לטינית.
את הטקסטים של מצריים העתיקה הצליחו לפענח באמצעות אבן הרוזטה, אל יש לזכור כי הפיענוח נעשה בדיעבד. ניסיון לייצר תהליך ממין זה למפרע הוא בעייתי, היות והוא מנסה להכתיב את הסטנדרטים לדבר שהוא אולי במהותו חמקמק מדי לסטנדטיזיצה, ראית העולם שלנו.