research

בגנות האנונימיות

תגובות לפרסום בלינמגזין גורמות לי לחשוב שאנו מקדשים את האנונימיות של הרשת יתר על המידה, ואולי מתיחסים אליה כמובן מאליו.
אינני בא להביע תמיכה בחוק של ישראל חסון. כמו מרבית החוקים הטכנולוגיים, הוא חסר משמעות. כפי שניתן שבעלי ענין יכולים לעקוף אותו באמצעים טכנולוגיים, כך יכולים בעלי עניין להגיע למידע על הכותבים.

הדיון האנונימי הוא אנטי דמוקרטי. השימוש המופרז בו הופך אותו לבליל של רעשים. הלמו, אוהד מובהק של האנונימיות, מביע את עמדתו בגלוי ובמפגיע. הנכונות לחשיפה היא מה שמעניק לדואר החשמלי את הערך שלו. טוקבקים אנונימיים אינם מקור מידע או דיון ציבורי – הם קן של רשעות, טיפשות, פחדנות ואינטרסים. לא בכדי מכונים מגיבים אלו בשם טרולים.
ההחלטה היא בעיקרה של בעלי ומנהלי האתר, אך גם של המשתתפים. הסיפור על ויכוח קטנוני בקפה דה-מרקר, כפי שהתפרסם בגלוב, הוא דוגמה לכך. הגלוב עצמו אינו מחייב או מוודא את זהות המגיבים, אך איכות המגיבים מכפרת על כך.

פסוודונימים, אווטרים וכינויים אינם אנונימיות. אח"י דקר היא ישות קיימת איתה ניתן לנהל דיאלוג, גם אם אינה מפרסמת את הרציף בו היא עוגנת. זהו הגבול הדק בין שמירה על פרטיות ובין אנונימיות.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.