ניסיתי להסביר לאמי על הסכנות של הצעת חוק 892. קשה לי לומר שהיא התרשמה. מחד גיסא, אין בעיניה רע בחסימה של אתרי תועבה (ואני מסכים, הבעיה היא מי מחליט מהיא תועבה, מי חוסם אותה, ומה עניינו של כל בר בי רב מה אני מחליט לחסום). מאידך גיסא, תהתה, האם זו העוולה הגדולה שעבורה ראוי לעלות על הבריקדות? כלום פסו מחסומים פיזיים מהעולם שאנו מוטרדים ממחסומים וירטואליים? האם נגמר רצח העם בדארפור?
דווקא במינוריות של 892, בחזות הצדקנית שלו ובדיון בטכניים סביבו אורבת הסכנה. 892, כמו כביש שש וכמו תקנות הגנה לשעת חרום, מרדימים אותנו.
בפראפרזה פרועה על ברכט:
כשרצחו כושים באפריקה, לא התרגשתי, כי אני לא כושי באפריקה
כשהתעללו בפלסטינאים בשטחים, לא התרגשתי כי אני לא פלסטינאי
כשאיימו על הומואים בירושלים, לא התרגשתי כי אני לא הומו
כשחסמו לי את האינטרנט, לא התרגשתי כי אינני צופה בפורנוגרפיה
ניתן לקרוא זאת מלמעלה למטה, לשיטת אמי, או מלמטה למעלה, לשיטתי.