ממשלת ישראל מודיעה בתדהמה

את הכותרת הזאת לא נראה או נשמע יותר. כמו דברים אחרים מהעבר:

כבוד נשיא המדינה, ראש הממשלה, נשיא האוניברסיטה העברית, רקטור האוניברסיטה, חבר הנאמנים, מורי ורבותי.

ביראת כבוד עומד אני לפניכם, מורי הדור, כאן, במקום הקדום ומלא ההוד, הנשקף אל בירת הנצח שלנו וצופה על פני במותיהן של קדמוניות עמנו.

יחד עם אנשים דגולים אחרים, שבוודאי ראויים הם לכך מאוד, מבקשים אתם לחלוק לי את הכבוד הגדול, בהעניקכם לי את התואר "דוקטור לפילוסופיה". הרשו לי לומר את אשר על ליבי: רואה אני את עצמי כאן כנציגם של אלפי המפקדים ורבבות החיילים, שהביאו למדינה את הניצחון במלחמת ששת הימים; הנני נציגו של צה"ל כולו.

יכולה להישאל השאלה: מה טעם ראתה האוניברסיטה, להעניק דוקטור של כבוד בפילוסופיה דווקא לחייל, כאות הוקרה על פעולותיו במלחמה? מה לאנשי הצבא ולעולמה של האקדמיה המסמלת את חיי התרבות? מה לאלו העוסקים, לפי מקצועם, באלימות ולערכי הרוח? אך רואה אני בכבוד הזה, שהנכם חולקים באמצעותי לחברי אנשי הצבא, הכרה עמוקה שלכם, בייחודו של צה"ל, שאינו אלא ביטוי לייחודו של עם ישראל כולו.

מוסכם ומקובל בעולם שצה"ל שונה מצבאות רבים אחרים. אף על פי שמשימתו הראשונה במעלה היא המשימה הצבאית והביטחונית, נוטל הוא על עצמו שורה ארוכה של משימות, המכוונות לענייני שלום; לא לחורבן, כי אם לבניין והאדרת כוחה התרבותי והמוסרי של האומה. מפעלנו החינוכי ידוע לשבח ואף זכה להכרת האומה כולה, בהעניקה לצה"ל את פרס ישראל לחינוך לשנת תשכ"ו; הנח"ל, המשלב את עבודת הצבא עם עבודת האדמה, מורות הספר, הנרתמות למפעלי פיתוח חברתי, וכיוצא באלו, הן רק דוגמאות מספר לייחודו של צה"ל בתחום זה. ((רא"ל יצחק רבין, באוניברסיטה העברית שעל הר הצופים, יוני 1967))

אקדמיה ועולם תרבות, צבא ומפעל חינוכי. מפיו של אדם שבגין 90,000$ ((עליהם לא היה אמור לעמוד לדין לפי החוק של אותם ימים)), פרש מהנהגת מפלגתו והמדינה 10 שנים מאוחר יותר:

האחריות משותפת לשנינו, מוסרית ופורמלית. אין מקום להפרדה בין לאה וביני, ואני נושא באחריות כמוה (("פנקס שירות", יצחק רבין, עמ' 560))

היום אנו כבר לא נדהמים ממעטפות דחוסות במזומנים, מהדרדרות החינוך והגאות באלימות. 40 שנה מהנאום על הר הצופים, 14 שנה לרצח.