אין כמו פרובוקציה טובה להעיר את ניקולס קאר. הוא מפנה למאמר של כריס אנדרסון, עורך Wired שכותרתו "מי צריך מנהל מערכות מידע?". המאמר טוען כי מנהלי מערכות המידע הפכו מכוח חדשני לנטל על הארגונים עלייהם הם אחראיים. מנהלי המערכות הם, לדברי המאמר, לא בדרג וביכולת גבוהה יותר מאנשי תחזוקה.
אנדרסון רואה את סיבה מרכזית המרכזית לכך בעובדה כי מנהלי מערכות המידע הם כיום מרקע ניהולי ולא מרקע טכנולוגי, והם רואים את עצמם כאחראים על המשך התפקוד של מערכות גדולות ומורכבות. מצב זה גורם להם ללפחד משינויים וחדשנות, העלולים לפגוע ביציבות.
מעבר לכך, אנדרסון סבור כי מנהלי מערכות המידע אינם מודעים לצרכים ולרצונות של עובדים צעירים ודינמיים, היודעים כי היכולות החדשניות טמונות ברשת האינטרנט. המתשמשים המודרניים, אינם צריכים שינהלו אותם. הם צריכים צינור טיפש להעברת המידע שלהם.
כריסטופר קוך, עורך CIO Magazine, מגיב בחריפות (והוא איננו היחידי): דווקא הרקע הטכני ויכולתם של מנהלי מערכות המידע היא שבעוכריהם. הנהלה הבכירה איננה מאמינה ביכולתם לקדם ולחדש. מנהלי המערכות המידע יודעים היטב כי יש מעט מאוד מעבר ל-Hype של Web 2.0.
ומה לגבי עסקים קטנים ובינוניים? בארגונים רבים אין מנמ"ר. לעיתים קרובות ישנו מנהל מערכת (System Administrator) או חברת שרות. האחריות על מערכות המידע נופלת על בעל תפקיד בחברה (מנהל כספים, מנהל תפעול או אחר), עבורו מערכות המידע היא מטלה נוספת, במקרים רבים בעדיפות נמוכה.
במצבים ממין זה, תמונת המצב שמצייר כריס אנדרסון היא נכונה, אבל באופן חלקי בלבד. שינויים חלים בצורה ראקטיבית, בגלל לחץ של משתמשים, ספקים או נותני שרות. במקרים רבים ללא תכנון או בדיקת נאותות. מצב זה מוקצן על ידי הנטיה למיקור חוץ בלתי מובחן. חברות מיקור החוץ מתאימות למודל אותו מצייר אנדרסון. בהעדר הנהגה טכנולוגית, מיקור חוץ גורף הוא מתכון גורף לקיפאון.
ההנהגה יכולה להגיע ממנמ"ר, מנהל בעל אורינטציה טכנית או שימוש מושכל ביועצים, במקביל למיקור החוץ. מעבר לכך, למנהל דרושה ההבנה כי הטלת האחריות על יחידת מערכות המידע, חייבת להיות מלווה גם בהאצלת סמכויות ונכונות לקבלת סיכונים. לא מטלה קלה למנהל…