בזכות הבאלאגן

כמי שגדל בעולם מערכות המידע, אי סדר וחוסר בהירות נוטים לעצבן אותי. כאוטודידקט, אי ידיעה מטרידה אותי. כבורגני, חוסר אחריות אישית מרגיז אותי. אם מישהו אומר לי "אבל אני לא מבין בזה" לגבי תחום שאמור להיות מהותי עבורו, בין אם מדובר בבריאות, בהשקעות או במערכות המידע של העסק שלו, אני סבור שיש משהו פגום בראית העולם שלו.

ולמרות כל העמור לעיל, אני סבור שגדולתה של של הנוכחית הפורצת במקומותנו היא במסר המעורפל לכאורה של "העם דורש צדק חברתי", וטוב יעשו המשתתפים בו אם ימנעו מלפרוט אותו לפרוטות ויכנסו לדיונים על דרישות. מספר סיבות לכך.

• המחאה היא גורם מפריע, המערכת היא זו צריכה לתקן את עצמה. למערכת יש (או צריכה להיות) את היכולת המשאבים והאחריות לכך. כניסה למשא ומתן היא הסרת האחריות מהמדינה.
• מתחילות ומובילות המאבק אינן נבחרות הציבור. הן מנהיגות מדהימות ומרשימות. לא בכדי רצים יושבי ראש, מזכירים כללים וראשים למיניהם לספוף תחת כנפיהם. פוליטיקה היא אומנות האפשרי. מנהיגות היא יכולת ומוטיבציה. כל יום שעובר כאשר הן מנהיגות ולא מנהלות מעלה את כוחה של המחאה.
• מדי יום אני רואה או שומע על פעילות. במרבית המקרים אין לי מושג מי מארגן את הפעילות, וטוב שכך. המערכת תנסה לנטרל כל גורם מארגן או בעל מובהקות מסויימת.

אנו בשלב של מלחמת התשה, ועדיין לא בשלב של בנית הצדק החברתי החדש (או שמה הישן). למערכת הקיימת עדיין יותר קל יותר לנטרל מוקדים של אי שביעות רצון מאשר לבצע שידוד מערכות מלא. תנו לכנסת ולממשלה לרדוף אחרי הזנב של עצמם, להציע – וליישם – פתרונות. בשביל זה הם שם, לעבוד בשבילנו.