לפני מספר שבועות פנה אלי לקוח עבורו ביציעתי פרויקט לפני כשנה וחצי. לקוח חוזר הוא תמיד דבר משמח (אלא אם כן אתה קברן). מקרה זה דווקא עורר בי תהיות.
הפרויקט האמור לא היה הצלחה מסחררת. הוא הסתיים באיחור; לא כל מטרותיו הושגו; גם אני וגם הלקוח לא היינו שבעי רצון והסיום היה באוירה עכורה. האשמות הדדיות הוטחו, ואני סברתי כי קשרי עם הלקוח הזה הסתיימו.
בדיעבר, מסתבר, הפרויקט כן נחשב מוצלח. זאת היות ועמדנו במבחן התוצאה.
שנה וחצי מאוחר יותר, המערכת עובדת והקשיים נשכחו. לכאורה, אשרי וטוב לי (ולהם). אך אני מוצא זאת למטריד. מבחן התוצאה מאפשר לטאטא כשלים מתחת לשטיח בצורה נוחה מדי.
הייתי מרגיש טוב יותר ובטוח יותר אם הייתי נקרא למרות שהפרויקט לא היה מוצלח ולא בגלל שהפרויקט היה מוצלח. הייתה בכך תעודת כבוד לשני הצדדים:
- עבור הלקוח: הפקת לקחים ארגוניים מכשלים שנעשו במהלך הפרויקט.
- עבורי: מחמאה, כי הלקוח סבור כי אני ראוי לאמון כאדם המסוגל להפיק לקחים וללמוד מטעויות.
הפקת לקחים וגילוי לב הם קשים בסביבה העסקית. הודאה בטעות גובלת בהודאה בחבות, וכמובן, יכולה לשמש כלי ניגוח בידי מתחרים. ניתן לצמצם את הסיכונים על ידי חוזים סבירים, ניתוח סיכונים בשלבים המוקדמים של פרויקט, ומעקב תמידי, אך לא ניתן להעלים אותם.
הלקח שלי הוא להזהר ממבחן התוצאה. זוהי פרשנות סוביקטיבית וצרה מדי של מצב העיניינים ברגע נתון. הוא מונע דיון ענייני בסוגיות כמו: האם ניתן היה להגיע לתוצאות טובות יותר. מבחן התוצאה הוא רק אחד מהמדדים לבחינת הצלחה, ולא תמיד החשוב שבהם.