שני פרסומים עוררו בי שד מן העבר. המכות רק ממשיכות לנחות… של שרון, ותתחילו לפחד. אני התחלתי של חנית.
השד הוא מיום 10 בפברואר 1983. בסיום ההפגנה, ובעודנו מתארגנים לעזיבה שמעתי קול נפץ. לאחר ערב של אלימות ושנאה חשבתי לעצמי "זהו, חושבים שחזיזים יפחידו אותנו?". ניערתי מה שחשבתי שהיה פרור חצץ מהמעיל שלי.
אז ראיתי את הקרע במעיל.
אז שמעתי את הצעקות.
אז שמעתי את הסירנות.
אמיל גרינצוויג נפל מספר מטרים מאחרי. אחרים נפצעו. חלקם נותרו נכים. לי נקרע המעיל. עד היום אני תוהה כמה מתוכם ספגו בגופם רסיסים שנועדו לי.
נהג המונית שלקח אותנו משם חירף וגידף את השמאל. הטונים ירדו מעט כאשר הרדיו דיווח על נפגעים. כאשר חזרתי הביתה ידעתי. פה אני לא רוצה לחיות.
אבל, אני עוד פה – על אפם ועל חמתם. אם רוצים לגרש אותי, שישלחו משאיות. זאת המדינה שלי. אני ושכמותי בנינו אותה ומתחזקים אותה. אולי אני אעזוב יום אחד. אולי לא. אבל אני אעשה זאת על דעתי וברצוני.
לא חסרים דברים לפחד מהם. החלטות שיווקיות טיפשיות של ארקדי גאידמק וניצול הפניקה של אולמרט על ידי ש"ס הם לא העיקריים שבהם.
הביטו אל הדמוקרטיות הנאורות של המערב. "מגנה כרטה", החוקה האמריקאית וכמעט כל מסמך מהותי הדן בזכויות האדם צמח מתוך מאבק. המאבק כאן לא תם, ולא יסתיים בקרוב. ה"תותח הקדוש" הוא אולי המקבילה שלנו למטח היריות בקונקורד, אבל את הסיום עוד לא ראינו.