שרות גדול לעולם עשתה תעשיית המוזיקה לעולם כאשר הרגה את נספטר. נפסטר קמה לתחיה כשרות מסחרי בתשלום הגון.
נפסטר הייתה מוקד של שיתוף קבצים. השרתים שלה לא החזיקו את התוכן עצמו, אלא אינדקסים שהפנו למיקום האמיתי של הקבצים. מטרה קלה לאיתור וסגירה. כאשר השרתים לא תפקדו, לא ניתן היה לשתף את הקבצים.
שתי תוצאות, לכאורה הפוכות, היו למהלך:
מערכות שיתוף הקבצים הפכו ליעילות יותר על ידי ביזור של הקבצים והמידע על מיקום הקבצים. בנוסף נוספו תכונות של הצפנת מידע, המונעות מעקב על התוכן של המידע.
מסתבר כי ניתן למכור שירים בודדים בדולר. אפל הוסיפה לכך את ה-iPod ו-iTunes, והנה שוק נוסף.
למה לכאורה. היות והמלחמה נמשכת. במקום נפסטר, יש את מפרץ הפירטים. וכאן נוסף התעוב הארופאי לתרבות התאגידית האמריקנית. מתעוב זה התפתח ויכוח על זכויות שימוש וחופש המידע והפרט. לי, אישית, לא ברור הקשר המיידי בין חופש המידע לזכות להפר זכויות יוצרים, אך מתוך שלא לשמה בא לשמה.
(דרך Dvorak Uncensored)
הנחת הבסיס זהה. מישהו צריך לשלם על התוכן. קבלת התוכן בחינם דרך האינטרנט ((בחינם? Connectivity charges may apply)) איננה עובדת. התוכן צריך לממן את עצמו. אז מה קרה?
המשבר הכלכלי ((סיבה טובה לכל דבר, העלאת מחירים והורדת מחירים, פיטורים וגיוסים, קנית מניות ומכירתן….)). אנשים זהירים יותר בהוצאותיהם. קונים פחות עיתונים, מקליקים פחות על פרסומות ומוציאים פחות כסף על הוצאות שאינן חיוניות.
משבר האמינות. עתונות הדפוס ורשתות החדשות מאבדות מהאמינות שלהן. הקצף ששפך נחום ברנע על אריאנה הפינגטון, הן חלק מדוגמה מקומית, הירידות הבלתי פוסקות של ג'ון סטיוארט על רשת פוקס ((האמת, מטרה קלה….)) או ההתקפות על דיויד פוג הן דוגמאות מחו"ל. לא פלא שכמעט אין מצב בו אין תגובה בעיתונות הכלכלית בארץ הטוענת נגד הכותב כי הוא "כותב מפוזיציה", או מאשים מגיב אחר כ"מגיב בתשלום".
האם התוכן חייב לממן את עצמו? האם התוכן בזכות עצמו יכול לממן את עצמו? דבורית שרגל כותבת תחת המטריה של אורנג'. רון מיברג מאמין כי אנשים ישלמו לו ישירות.
אם נצא מהביצה המקומית, נראה כי קיימים לא מעט שרותים ותכנים בתשלום שעובדים. iTunes למשל. אבל האם המודל הזה יעבוד גם על חדשות או דעות? רופרט מרדוק מאמין כי עתונות הדפוס עשתה טעות כאשר אפשרה מראש גישה חינמית לתכנים שלה. מרדוק יודע כי המודל של iTunes ((בעיקר הקשר של החנות למוצרי iPod)) יכול לעבוד גם עבור עתונות הדפוס. אך לדעתי הוא מאמין גם כי מיצוב אליטיסטי דרך תמחור הוא מחוייב וכי קשה לשנות הרגלי צריכה – ולראיה ה-Wall Street Journal, המחויב בתשלום גם באינטרנט, Consumer Report או מחירון הרכב של לוי יצחק – כולם שרותים שתמיד היו בתשלום.
מאידך גיסא, דווקא בעתונות הדפוס קיימת התפוצצות של חינמונים. האם עצם העלות האפסית שלהם הופכת אותם לבעלי ערך נמוך יותר? ההשוואה בין ויקיפדיה לבריטניקה מתבקשת.
אנחנו בעיצומם של מאבקים מקבילים על אמינות ופרנסה. המאבקים הללו יגבו קורבנות, מכל הצדדים.
את הכותרת הזאת לא נראה או נשמע יותר. כמו דברים אחרים מהעבר:
כבוד נשיא המדינה, ראש הממשלה, נשיא האוניברסיטה העברית, רקטור האוניברסיטה, חבר הנאמנים, מורי ורבותי.
ביראת כבוד עומד אני לפניכם, מורי הדור, כאן, במקום הקדום ומלא ההוד, הנשקף אל בירת הנצח שלנו וצופה על פני במותיהן של קדמוניות עמנו.
יחד עם אנשים דגולים אחרים, שבוודאי ראויים הם לכך מאוד, מבקשים אתם לחלוק לי את הכבוד הגדול, בהעניקכם לי את התואר "דוקטור לפילוסופיה". הרשו לי לומר את אשר על ליבי: רואה אני את עצמי כאן כנציגם של אלפי המפקדים ורבבות החיילים, שהביאו למדינה את הניצחון במלחמת ששת הימים; הנני נציגו של צה"ל כולו.
יכולה להישאל השאלה: מה טעם ראתה האוניברסיטה, להעניק דוקטור של כבוד בפילוסופיה דווקא לחייל, כאות הוקרה על פעולותיו במלחמה? מה לאנשי הצבא ולעולמה של האקדמיה המסמלת את חיי התרבות? מה לאלו העוסקים, לפי מקצועם, באלימות ולערכי הרוח? אך רואה אני בכבוד הזה, שהנכם חולקים באמצעותי לחברי אנשי הצבא, הכרה עמוקה שלכם, בייחודו של צה"ל, שאינו אלא ביטוי לייחודו של עם ישראל כולו.
מוסכם ומקובל בעולם שצה"ל שונה מצבאות רבים אחרים. אף על פי שמשימתו הראשונה במעלה היא המשימה הצבאית והביטחונית, נוטל הוא על עצמו שורה ארוכה של משימות, המכוונות לענייני שלום; לא לחורבן, כי אם לבניין והאדרת כוחה התרבותי והמוסרי של האומה. מפעלנו החינוכי ידוע לשבח ואף זכה להכרת האומה כולה, בהעניקה לצה"ל את פרס ישראל לחינוך לשנת תשכ"ו; הנח"ל, המשלב את עבודת הצבא עם עבודת האדמה, מורות הספר, הנרתמות למפעלי פיתוח חברתי, וכיוצא באלו, הן רק דוגמאות מספר לייחודו של צה"ל בתחום זה. ((רא"ל יצחק רבין, באוניברסיטה העברית שעל הר הצופים, יוני 1967))
אקדמיה ועולם תרבות, צבא ומפעל חינוכי. מפיו של אדם שבגין 90,000$ ((עליהם לא היה אמור לעמוד לדין לפי החוק של אותם ימים)), פרש מהנהגת מפלגתו והמדינה 10 שנים מאוחר יותר:
האחריות משותפת לשנינו, מוסרית ופורמלית. אין מקום להפרדה בין לאה וביני, ואני נושא באחריות כמוה (("פנקס שירות", יצחק רבין, עמ' 560))
היום אנו כבר לא נדהמים ממעטפות דחוסות במזומנים, מהדרדרות החינוך והגאות באלימות. 40 שנה מהנאום על הר הצופים, 14 שנה לרצח.
מועצת גני תקוה משתתפת בפרויקט מ.ש.י. (קובץ PDF), בו רוכשים ההורים בשיתוף המועצה מחשב נייד לכל תלמיד. התוכנית לא עברה ללא בעיות וביקורות. כהורה לילד המשתתף בתכנית גם אני הייתי מוטרד. מחד גיסא, אני מעוניין כי ילדי יחשפו לכלי מערכות המידע בגיל צעיר יחסית וילמדו לנצלם לטובתם, מאידך גיסא נראה כי השותפים בפרויקט לא הצליחו לייצר סביבה תקשובית מתאימה.
נכון, אני חכם לאחר מעשה. נחשפתי לפרויקט בשלב מאוחר, כאשר החומרה, התכנה והתשתית כבר הוקמו, וסברתי כי לקום ולנסות לעצור את הפרויקט יהיה מזיק יותר מאשר לאפשר לו להתקדם. זאת מתוך הכרות של הבירוקטיה הארץ ישראלית, המניחה כי עדיף שיהיה פרויקט מתוקצב, פעיל ולא יעיל, מאשר שלא יהיה פרויקט כלל.
אספתי מספר הרצאות מ-TED, העוסקות בנושא. מהן אפשר ללמוד על מספר סוגיות הדורשות התיחסות:
תשתית – תקשורת, חומרה ותוכנה.
העברת ידע תפעולי – לתלמידים ולמורים
ניהול התכנים החינוכיים
פרויקט מחשב נייד לכל ילד, של ניקולס נגרפונטה עוסק בתשתית. הפרויקט נועד ליצר מחשב בעלות של 100$ שיופץ למדינות מפתחות. בעוד שהעלות כיום עדיין מעט גבוהה יותר, עדיין מדובר במחיר נגיש. מעבר להישגים הטכנולוגיים של המחשב שימו לב לקריאתו של נגרפונטה להחזרת לימודי התכנות לתכנית הלימודים הבסיסית.
בתקופה מסויימת היה ניתן לרכוש מחשבי XO במסגרת "קנה אחד, תרום אחד". למרבית הצער, תכנית זו נסגרה. יתר על כן, מדינה ישראל איננה נחשבת למדינה מתפתחת ולכן איננה על המפה של התכנית. עם זאת, מחשבי ה-NetBook ההופכים להיות פופולרים יותר, שואבים את השראתם ממחשבי ה-XO.
לגבי העברת ידע, הרצאתו של סוגטה מיטרה מראה כיצד ילדים מסוגלים לא רק ללמוד להפעיל מחשבים, אלא גם ללמד ילדים אחרים, וכפועל יוצא גם ללמוד וללמד מיומנויות נוספות, כמו אנגלית. משעשעת במיוחד הפניה של ילדה שלאחר חצי שנה מאז נחשפה לראשונה למחשב, דרשה שידרוג.
מעניין כי פרויקט זה לכאורה סותר את הרעיון של מחשב נייד לכל ילד. כאן הדגש הוא על שיתוף (הן של הידע והן של הטכנולוגיה) והסביבה הפומבית של ככר הכפר, לעומת הסביבה הבית ספרית.
לגבי התכנים, ריצ'רד בארנוויק, מציע מודל של קוד פתוח להפצת ידע חינוכי:
מה בין כל הרעיונות שלעין לבין פרויקט מ.ש.י.?
מחשבים כבדים – מהסדרות המיועדות לאנשי עסקים, עם תכנות קנייניות. התכנות הקנייניות אין מאפיינות רק את התכנות המותקנות על המחשבים, אלא גם את אתרי האינטרנט המשרתים את התלמידים והמורים.
התבססות על גופים מסחרים להחלטות הטכנולוגיות, והעובדה כי מפיצי התכנים הם גופים מסחריים לשם רווח, שלא בקלות יוותרו על מקור ההכנסה הנאה.
חוסר בתכנים. מנגנון הפצת התכנית והתוכניות עדיין מסורבל ומבוסס על טקסטים מודפסים.
דוגמה לכך היא הדיון סביב החזרת ספר הסטוריה בגלל ויכוח על הצגת הצד הערבי של הגירוש של 1948. הצגת הטקסט מוקדם בפלטפורמה פתוחה, כמו גם האפשרות לתקנו או לשנותו מיידית (ולא משנה אם אתה בעד או נגד), הייתה חוסכת לא רק כסף, אלא גם מבוכה.
האם בעקבות זאת אני קורא לביטול התכנית? בהחלט לא. אבל יש להכיר בכשלים שארעו ולתקנם:
מחשבים קלים עם מערכות הפעלה קלות וחופשיות.
אתרי אינטרנט מותאמית תקן.
טקסטים מכוונים ולא מודפסים.
עידוד עבודה משותפת על שעורי בית.
לימודים טכניים (תכנות ותפעול), למורים, לתלמידים ואולי גם להורים.
שכירה שמאסה בשכרה הנמוך, מעסיקה הנמוך ואולי גם בדימוי עצמי נמוך החליטה לבחון קריירה חלופית ביבוא. היא מצאה מוצר צריכה אותו ניתן ליבא לישראל בעלות נמוכה ב-15 אגורות מזה של אותו מוצר צריכה הזמין בארץ ((מדובר במחיר הסיטונאי, כמובן)). היא החליטה לייבא את אותו מוצר צריכה, וכיום היא מרוויחה פי x ((לא זוכר את המספר המדוייק)), עובדת y שעות פחות, ושמחה בחלקה.
פער המחיר של אותו מוצר צריכה נובע, כמובן, מעלויות היצור הזולות יותר של המוצר בארץ המקור שלו, בין השאר מחוקי שכר מינימום ותעסוקת נוער גמישים יותר מבמקומתנו.
על פניו, סיפור נאה של יזמות. לא רק שיפרה נשואת הסיפור את מצבה, אלא מן הסתם גם יצרה פרנסה למספר אנשים נוספים (עמילי מכס, מובילים וכיו"ב), והורידה את עלותו של מוצר צריכה, שגם אם לא הגיעה ליצרן הסופי, העלה את הרווחים של המשתמשים בו מול הצרכן, ללא פגיעה כלכלית בצרכן.
עם זאת, מנקרת בראשי המחשבה, מה עם אותם אלו שיצרו ומיצרים את אותו מוצר צריכה בארץ?