מחבר: גיל פרוינד

אם אתם רוצים לעקוב אחר הפרסה הנקראת המאגר הביומטרי, הבלוג של עירא הוא המקום להתחיל בו. מעבר לדכדוך של התנהלות הממשל הישראלי אני מוטרד מכך שאין בכך חדש.

מזה מספר שנים שאנו מקבלים חשבונות מכביש 6, ללא תהיה כיצד חברה פרטית מצליחה להגיע לכתובתנו כאשר המידע היחידי שברשותה הוא מספר הרכב שבו נסענו ((וישנן עוד עוולות  הקשורות בכביש 6)).

אנו מוטרדים מכך שמרשם התושבים יגלוש לידי אנשים רעים. אך מידע רב מכך כבר מופץ ברבים.

כאשר אדם אינו חפץ כי ימצאוהו בקלות או משיקולי מיסוי, או מתוך רשלנות הוא לא מעדכן את משרד הפנים בכתובתו האמיתית. כבר לפני למעלה 10 שנים נתקלתי במאגרי מידע שכללו מידע ממשרד הפנים, משרד הרישוי, משרד החינוך, רשויות המיסוי ורשויות מקומיות. חוקרים פרטיים יכלו להניח ידיהם על מאגרים אלו בקלות יחסית. איני רואה כי היחס של הכבוד לפרטיות השתפר מאז.

חוסר הכבוד לפרטיות נובע גם מחוסר הבנה של ניהול מידע תקין. כיום קיימת הטכנולוגיה בה יכול כל אזרח להחזיק את המידע אודות עצמו בעצמו – בדיסק, דיסקט, כרטיס חכם או Flash Drive. המידע היחידי לו זקוקה הרשות או נותן השרות הוא Checksum ((כמו ספרת הביקורת של תעודת הזהות)), המוודא כי הפעולה או המידע תקין.

דוגמא פשוטה היא התיק הרפואי. כיום המידע נשמר הקופת החולים שלכם, או אם התאשפזתם, מידע על האישפוז נמצא בבית החולים. אם אתם מגיעים לבית חולים אחר או רופא פרטי, הרופאים חייבים להתבסס על המידע שאתם מוסרים העל פה, או שמופיע בהפניה. אפילו אם תרצו, לא תוכלו לאפשר לרופא המטפל גישה למידע המופיע בתיקים הרפואיים האחרים שלכם – היות ולא אתם אלו ששולטים במידע. כעט שוו בנפשכם כי אתם יכולים למסור לרופא כרטיס או התקן שיוכל להציג את התיק הרפואי שלכם ((או חלקו)), והוא יעדכנו וימסור לכם אותו חזרה על מנת שתוכלו להראות אותו במלואו לרופא המשפחה. המידע היחידי שישאר בבית החולים יהיה מן הסתם רשימת החיוב לצורך הנפקת חשבונית.

יש כאן מידה לא מבוטלת של פשטנות, אבל העיקרון תקף.