קטגוריה: ניהול

tools

גאווה ודעה טובה

כתבתי על יוזמתה של זוגתי שתחיה לקיים ערב התרמה למרכז יום של איל"ן תל אביב.

אחרי הרבה פרפרים בבטן ועבודה מטורפת היא עשתה זאת. עם משבר כלכלי, מול שבעה או שמונה ערבי התרמה נוספים בטווח זמן של שבועיים, עם מנהלים ספקניים ועם בעל שעמד פעור עיניים מול יכולתה להמשיך לתפקד, בעבודה ומחוצה לה.

ילדים בני שמונה, חיילים בני שמונה עשרה, בורגנים בני שלושים ושמונה, אנשי עסקים בני ארבעים ושמונה ופנסיונרים בני שבעים ושמונה מילאו את האולם. שרו עם הלהקה, נהנו ותרמו למטרה טובה.

כל הכבוד לסילבינה!

contact

של מי המחשב הזה?

כמה מהפעילות הפרטית שלכם מתבצעת ממקום העבודה? כמה מהעבודה שלכם מתבצעת מהסביבה והזמן הפרטי שלכם?

מן הסתם הרבה. בשני המקרים.

שיטות התיגמול והניהול של משאבים כמו המכונית והטלפון הסלולרי הפכו לממוסדות, וכעת המחשב האישי על הכוונת. הכיוון הוא פשוט: תן לעובד תקציב ומפרט כללי והעובד יבנה / יקנה לעצמו מחשב, ישיג לעצמו קישוריות לאינטרנט ויצור לעצמו סביבת עבודה נוחה. הרווחים ברורים:

  • פחות תלונות קטנוניות (מקלדות, עכברים, צבע המארז)
  • פחות קריאות שרות שאינן קשורות לעבודה (חיבור התקנים כמו מצלמות פרטיות)
  • פחות תחזוקה לחומרה (האחריות נמצאית אצל המשתמש)
  • פחות חידושי חומרה (משתמשים פחות ששים לחומרה חדשה אם הם אלו הצריכים להעביר את כל ההגדרות למחשב חדש….)

במוסדות אקדמאים השיטה כבר מקובלת תקופה ארוכה. היות ומדובר בארגונים גדולים, המוסד גם יוצא למכרזים, ומקבל מחירים טובים1.כמובן שלא הכל נלהבים ממגמה זו:

  • אבטחת מידע: האם להשאיר את אבטחת פתח הגישה למערכות המידע האירגוני שלכם בידי המשתמשים?
  • אחריות: כאשר משהו משתבש, אל מי פונה המשתמש?
  • שייכות ובעלות: כאשר העובד עוזב, או מקבל תקציב למחשב חדש, מה קורה למחשב הישן, מה קורה למידע הארגוני שעליו, מה קורה למידע הפרטי?

אוסיף ואומר, שהנסיון מתחום הטלפוניה הסלולרית והמכוניות איננו מעודד. בלא מעט מקרים שיטת הבחירה איננה מבוססת על תועלתיות של הארגון.מגמה אחת אותה אני מקבל היא הצורך להתנתק מה-PC כמוקד המיחשוב האירגוני. דיכוז היישומים לשרתים (בין אם בארגון או אצל נותן שרות), שרותי מובני WEB הזמינים גם מהתקנים שאינם PC קלאסיים הם אבני הדרך המהותיות ביותר.

  1. וכרווח נוסף המיחשוב יוצא מתקציבי המחקר, לא מתקציבי התפעול… []
international

עץ הדעת

בעקבות מאמר של גל מור, החלטתי לבחון את Geni, אתר לבנית עצי משפחה1.

זה הפך להיות עבורי חקר מקרה מעניין במערכות מידע, רשתות חברתיות וניהול ידע. בעיקר בעקבות פרסומים של ג'י קרוס והרולד ג'רש. טענתם המרכזית היא כי רשתות חברתיות ושיתוף ידע אינן סוגיות טכנולוגיות. "מדוע" הם שואלים "אנו נותנים למחלקות מערכות המידע להחליט מה הטוב ביותר בשבילנו?"

לאחר שבעץ המשפחתי ישנו כבר כ-550 נפשות, מהן כ-40 חברים יש לי תשובה חלקית.

אנו נותנים למחלקות מערכות המידע להחליט היות:

  • איננו רוצים להחליט בעצמנו: קיבלתי מספר ביקורות על תכנות ובגים של Geni מבני משפחתי. אף לא אחד יזם פרויקט ממין זה בעבר2, הציע חלופות או השתמש בפורומים או במערכת הסיוע של ג'ני.
  • איננו רוצים רוצים לתמוך: בעיות או סוגיות של תפעול הופנו אלי.
  • איננו רוצים לעבוד בשביל אחרים: ביותר ממקרה אחד שלחו אלי מידע3 בכדי שאני אכניס אותו לאתר.
  • יש גבול ליכולות השיווק שלנו: כאשר אדם אינו מעוניין לשתף פעולה, כמה אנו מוכנים ללחוץ עליו על מנת שיוסיף את המידע הנחוץ לנו.

התשובה, במשפט אחד היא: מי שמקבל החלטה, הופך להיות מחלקת מערכת המידע.

אינני מצטער על ההשקעה ב-Geni. בדיעבד, יתכן כי אחד המתחרים היה מתאים יותר מבחינה פונקציונלית, אך לא הייתי זוכה למעקב אחר התפתחות הרשת והעץ. להבדיל מ-FaceBook או LinkedIn, תהליך היצירה הוא אישי יותר וממוקד יותר, בעקבות זאת הצפיה לשיתוף פעולה הוא גבוהה יותר, והאבחנות אליהן הגעתי חדות יותר.

מכאן שגם חזון תשתית מערכות מידע ב-10$, שמציג ניקולס קאר הוא עוד מוקדם. צודקים ג'י קרוס והרולד ג'רש: זו איננה סוגיה טכנולוגית,.

  1. אלו החפצים לבחון כלים אלו לעומק צריכים גם להביט ב- My Heritage או ancestry.com []
  2. למעט סבתי שהביוגרפיה הקצרה שלה הוותה את בסיס הידע לעץ המשפחה []
  3. בדואר אלקטרוני, דהיינו לא ממקורות מידע המנותקים מהרשת []

בין המקלדת לכסא

רבות דנים בפערים הטכנולוגיים. ומן המקובלות היא שהפערים הם בין המרכז העשיר לפריפריה העניה. באים זאב הולצמן וגיל שיף ומראים שאין זה בהכרח כך. רמת ההשקעה והניצול של מערכות מידע ממוחשבות, לדבריהם, היא מהנמוכות בעולם. אני רואה לך מספר סיבות:

  1. ראית מערכות המידע מזוית של משתמש ביתי.
  2. בחינה של עלות כמרכיב המרכזי, אם לא היחידי של מערכות המידע.
  3. חוסר נכונות לבחון את יעילות המערכות וציפיה לתמורה מיידית ללא השקעה.
  4. העדר השקעה בבחירת והדרכת כוח אדם.

עם זאת יש להביא בחשבון מספר משתנים נוספים. בישראל ישנו נפח גדול של עסקים קטנים, שבמונחים ארופאים ואמריקנים נקראים עסקי מיקרו. לעסקים אלו התיחסות אוהדת הן מצד הממשלות, והן מצד הספקים.

גם חברות הזנק, בתחום ההיי-טק סובלות מבעיתיות זאת. אני מאמין כי פתרון הבעיותיות זאת הוא בהשקעה של מנהלים, אך לא דווקא בכסף בצורה ישירה, אלא בתכנון, מחשבה ולימוד. אלו דורשים זמן ומאמץ, אך מביאים לתוצאות ממוקדות ויעילות יותר.

content

"ללמד אותם לקח"

כתבה דה-מרקר על תביעה של חברת הראל נגד נס על סך של 100 מיליון שקלים1 מהווה קדימון למאמר מתלהם של רפאל פוגל. פוגל קורא לתביעה "שלב התבגרות הכרחי שצריכה לעבור תעשיית התוכנה הישראלית" ומסיים:

בסופו של דבר, מן הבוררות המסקרנת הזו יצא מנצח אחד בטוח – שוק התוכנה הישראלי. בפרויקט הגדול הבא כולם יזכרו את הפרשה הזו, כולם יבקשו ויבטיחו רק את מה שאפשר לקיים, וכולם יזכרו שפרויקט שלא מצליח יכול לגרור את שני הצדדים לתסבוכת מאוד מאוד רצינית.

אשרי המאמין. חברת הפניקס לא הייתה צריכה את התביעה כדי לקבל רגליים קרות. פסק הבורר יהיה רק קביעה של האחריות העסקית והכספית. ספק רב אם פסק הבוררות יהיה מסמך מפורט ועינייני כמו בחינת כשל ישום מערכות ניהול המעבדה של ה-FBI, הבעיות של יישום מערכת המיחשוב של שרות הבריאות הלאומי של בריטניה או הפסקת פרויקט משרד ממוחשב של לוידס.

לשון אחר: אין חדש תחת השמש.

לעסקים קטנים ובינוניים רמת הסיכון היא גבוהה יותר. יחידת מערכות המידע2 היא קטנה יותר ותזרים המזומנים והמשאבים מותיר פחות אפשרות לתיקון או לאתחול מחדש של פרויקטים. כללי האצבע שלי לעסקים קטנים:

  • כמו כל פרויקט במיקור חוץ: אל תתן לספק לנהל את הפרויקט. אם אין לך יחידת מערכות מידע, קח ספק אחר כמנהל לפרויקט.
  • כתוב מפרטים ותנאי קבלה עם מנהל הפרויקט לכל שלב בפרויקט. הקצה תקציב ולוחות זמנים בהתאם.
  • קבע מרווחי בטחון ראליים המתאימים לך בלוחות הזמנים. זכור כי כל תקלה שתתגלה צריכה זמן לפתרון.
  • קבע אבני דרך ברות מדידה ודרוש אספקה (Deliverable) לכל שלב. בדוק את המוצר לעומק לפי מבדקי הקבלה. אל תניח כי תקלה תוכל להיות מתוקנת לאחר מעשה.
  • אל תמשיך לשלב הבא ללא סיום של השלב הקודם. ככל שמתרחק הזמן מזיהוי כשל, כך קשה לתקן אותו.
  • היה נכון להפסיק או להקפיא את הפרויקט בכל אחד מהמצבים הבאים:
    • טעות בהגדרת הדרישות או תנאי הקבלה
    • אי עמידה בלוחות זמנים של הספק, או אי יכולת שלך לעמוד בזמנים
  • אחרון אחרון חשוב: אל תנסה להציל את הכסף שהשקעתה על ידי השקעת כסף נוסף באותו פרויקט.

לפני מספר שנים הכרתי מנהלת פרויקט שעצרה את פרויקט מאחר וסברה (לדעתי במידה רבה של צדק) כי הפרויקט לא יעמוד בדרישות. במשך תקופה ארוכה היא סבלה מרגשי אשם על כך שהיא הפסיקה את הפרויקט לאחר שהחברה כבר הוציאה 20,000$. רגשי האשם לובו על ידי מנהל החברה. טענותי כי היא למעשה הצילה את החברה מבזבוז של סכום הגדול פי 30 לא שיכנע אותה3.

כיום, בתפקיד בכיר יותר בחברה אחרת, גם היא וגם אני מביטים אחורה בחיוך. ראינו חברה מכירה בכשלון של פרויקט רק לאחר שהוציאה עליו למעלה מ-2 מליון דולר. ראינו גם חברה מוציאה פרויקט של 350,000 דולר לגמלאות לטובת מערכת חדשה בסכום דומה ששירתה את מטרות החברה בצורה טובה יותר.

לכל המקרים מכנה משותף: הנכונות לקבל מורכבות של פרויקטים בתחום מערכות מידע ולקבל החלטות קרות ושקולות.

  1. ידיעה לא חדשה ממש []
  2. במידה וקיימת כזאת []
  3. או את המנהל []
careers
blog