תגית: אחריות

קטגוריות
מערכות מידע ניהול דעה

מבחן קופיקו

משרד החינוך האריך את החוזה שלו מול מיקרוסופט בעלות של 45 מליון שקלים חדשים. בידיעות לא מצוין, אך ככל הנראה מדובר בחוזה של 3 שנים, ובעלות של כ-40$ לרשיון הכולל Windows ו-Office. זהו מחיר טוב, אפילו יותר טוב מרישיונות אקדמאים או ממשלתיים אחרים. מחיר טוב, אך כדברי פרסומת מעצבנת, האם זה מחיר מצויין?
משרד החינוך אפילו לא בחן חלופות, לפי כלכליסט:

"כל אלה שמדברים על הכנסת קוד פתוח למערכת החינוך מתכוונים לטוב, אבל אינם רואים את המציאות", אומרת סופיה מינץ, מנהלת פרויקט "חותם" במשרד החינוך. "חברות קוד פתוח לא עומדות אצלי בתור, ולצערי אין כיום בשוק תחליף אמיתי למערכת חלונות. הדרישה למערכות באה מבתי הספר עצמם וכמעט אין דרישה למערכות קוד פתוח".

מה?

  • חברות קוד פתוח לא עומדות אצלי בתור: מעבר לעובדה כי את, כפקידת ציבור היא זאת שצריכה ליזום, Sun כבר רודפים אחריכם שנים.
  • הדרישה למערכות באה מבתי הספר עצמם וכמעט אין דרישה למערכות קוד פתוח: מי מכשכש במי, ומי מקשקש בקומקום? האם בתי הספר גם בתחילו לקבוע מדיניות?

מספרים על הניסוי הבא:

ניסוי הקופים מוכיח תהליך מדיניות תאגידי
התחל עם כלוב ובו חמישה קופים. בתוך הכלוב, תלה בננה על חוט, והצב גרם מדרגות מתחתיה. בחלוף זמן לא רב, קוף ילך אל המדרגות ויתחיל לטפס לכיוון הבננה. ברגע שהוא נוגע במדרגות, רסס את כל קופים אחרים עם מים קרים. לאחר זמן מה, קוף נוסף יעשה ניסיון עם תוצאה זהה, וכל קופים אחרים הם ירוססו עם מים קרים. עד מהרה הקופים ינסו למנוע את זה.
עכשיו, הפסק עם המים הקרים. הוצא קוף אחד מן הכלוב, והחלף אותו באחד חדש. הקוף החדש יראה את הבננה וירצה לעלות במדרגות. לאימתו, כל קופים אחרים יחלו לתקוף אותו. אחרי עוד ניסיון תקיפה, הוא יודע שאם הוא ינסה לעלות במדרגות, הוא יותקף.
לאחר מכן, הוצא עוד אחד מחמישה הקופים המקורים והחלף אותו באחד חדש. האורח ילך למדרגות ויתקף. האורח הקודם לוקח חלק מהעונש בהתלהבות! כעת, להחליף קוף המקורי שלישי עם אחד חדש, ולאחר מכן רביעי, ואז את החמישי.
בכל פעם את הקוף החדש יתקרב להמדרגות, והוא יותקף. רוב הקופים הם מכים אותו בלי שיהיה להם מושג למה הם לא הורשו לעלות במדרגות או למה הם משתתפים בתקיפת את הקוף החדש. לאחר החלפת כל הקופים המקוריים, אף אחד מהקופים הנותרים מעולם לא רוסס עם מים קרים. עם זאת, אך קוף לא ינסה לגישת למדרגות לנסות להגיע להבננה. למה לא? כי ככל שהם יודעים ככה זה תמיד נעשה כאן.
וזה, חברים שלי, כיצד מדיניות החברה מתחילה.

ישנו ויכוח האם הניסוי האמור באמת התקיים, אבל במשרד החינוך, זה עובד. 45,000,000 ש"ח, שזה שווה ערך להכשרה מקצועית לכ-16,000 עובדים ((מחירי לעובד בודד בתעשיה)) או 45,000 מחשבי XO. מצד שני, מה זה 45 מליון שקלים, אולי נבקש מארקדי?

קטגוריות
דעה

נותנים להם אצבע…

ראש ממשלתנו, מתוך תבונה ושיקול דעת ((אימל'ה, ליברמן)), החליט לדחות את ההצבעה על חוק מאגר המידע הביומטרי. מעבר לעובדה שזו דרכו העקבית להתמודד עם סוגיות מהותיות מתוך מחשבה לעתיד.
כאן נפתחת אפשרות לשוב ולהעלות את העוולות והטיפשות הקשורות בחוק זה.
על פניו, חוק חיובי, הנועד לפתור את סוגיות הזיהוי החד ערכי של אדם ולהתמודד עם נושא גניבת זהויות וזיופים ההופכים להיות קלים יותר. טביעות אצבע הן יחודיות לכל אדם, ולכאורה מהוות כלי מצויין לזיהוי. אבל, לא בכדי צריכים חוקרי משטרה להזהר בשימוש נמהר מדי בטביעת אצבע. טביעות אצבע מסביבה לא מבוקרת יכולות להטעות.
יתר על כן. החוק משלב תעודת זהות "חכמה" עם מאגר מרכזי. שילוב זה איננו מובן מאליו. ניתן ליצר תעודה חכמה שבה יהיה מידע ביומטרי שאיננו נכלל במאגר מרכזי. המידע הביומטרי יחתם על ידי מנפיק התעודה. כמובן, גם פתרון זה איננו מושלם, אך הוא עדיף על פני המאגר המרכזי. אי יכולתנו לשמר מאגר מידע מרכזי ללא דליפה היא עובדה, וזאת משום שמאגרים אלו נועדו, מעצם טיבם, לשיתוף, בדין, או שלא בדין. אם כאשר ידלוף מאגר המידע הזה, הוא יהווה מקור מצויין לזיוף זהויות ולפשעים:

וכעת לשאלה נוספת, פרטיות. בהנתן מאגר מרכזי, כל פעולה הדורשת זיהוי ניתנת גם למעקב. פעולות בבנק, חברת הביטוח, קופת חולים, עירייה ודואר. מידע זה לא יסולא בפז לגנבי הזהויות כמו גם למעסיקים, חברות ביטוח, בנקים וסתם נוכלים. וכל זאת בלי להזכיר את הממשלה.
תחום הביומטריה משתכלל ומשתפר על הזמן. מנעול ביומטרי בחדר השרתים או שעון נוכחות ביומטרי הם אביזרים היכולים לשפר את הפעילות בתוך רמת החברה. תעודות ביוטריות יכולות להקל בתחומים מסוימים (דרכונים הם דוגמה מוצלחת לכך). יש לזכור כי מאגרי טביעות האצבעות קיימים כבר למעלה מ-25 שנים, ועדיין מהווים רק חלק מתשתית ראייתית עליה מתבססות רשויות החוק. תחום אבטחת המידע עודנו תינוק בהשוואה לכך. אין פלא שחברות האשראי מתבססות יותר על תכנות המנסות לזהות פעילות עבריינית ועל ביטוחי סיכון מאשר על נסיון לאבטח את כרטיס האשראי עצמו.
קבלנו דחיה של שבוע. עד אז אולי הפריץ ימות, היהודי ימות או הכלב ילמד יידיש.

קטגוריות
מערכות מידע משולחן המנמ"ר

לגו עננים

מי שעובד במערכות מידע אוהב להתעצבן על ניקולס קאר. ממאמר, לספר, לספר המשך ((אולי הגיע הזמן לסרט….)).

הנחת היסוד פשוטה. מערכות מידע ומיחשוב הם מוצרי צריכה ושרות. כמו מים, חשמל ותחבורה. הנחות היסוד תואמת לקו מחשבה של כלכלן. מיחשוב העננים והגלובליזציה של פיתוח תוכנה ושרות הולכות יד ביד עם השקפה זו. גוגל היא לכאורה ההוכחה הניצחת לכך. לא רק שגוגל מאפשרת תשתית מערכות מידע ב-10$ לשנה, היא עושה זאת על בסיס תשתית של מחשבים בסיסיים.

עד שאתה מגיע לוידאו הבא ((דרך האתר של קאר עצמו)):

האתרים של גוגל כל כך מסיביים שיש למקמם ליד מוקדי הפצה מרכזיים לחשמל ומים.

אז מה הקסם של קאר, ולמה הוא מצליח לעצבן את אנשי מערכות המידע לאחר כל כך הרבה שנים?

  1. אנשי מערכות המידע באמת היו רוצים שתמונת העולם של קאר תהיה נכונה. היות ואז כולם ידעו שאנו, בתחום מערכות המידע ניצחנו.
  2. קאר מדבר להנהלה. מקומו של המנמ"ר בהנהלה עדיין לא ברור. מבחינת קאר, הוא עדיין האינסטלטור. ישנם לא מעט ארגונים, בהם מערכות המידע הן חלק מליבת העסק, בהם הפונקציה אפילו לא קיימת.

בכדי שהעולם של קאר יתקיים כל הרכיבים של תחום מערכות המידע צריכים להיות כמו לגו. הרכיבים צריכים להיות אחידים וברורים. גם אז צריך כשרון ודמיון על מנת לייצר:

lego

קטגוריות
אינטרנט דעה

לטבוע או לטבוע

סערת הזוטא של חורים ברשת איננה בודדת. מור אינו היחיד שבחר שותפים ללוות את האתר שלו, ניר חינסקי בחר במיקרוסופט.

Monetize – זהו שם המשחק. גל מור או רופרט מרדוק:

(דרך Dvorak Uncensored)
הנחת הבסיס זהה. מישהו צריך לשלם על התוכן. קבלת התוכן בחינם דרך האינטרנט ((בחינם? Connectivity charges may apply)) איננה עובדת. התוכן צריך לממן את עצמו. אז מה קרה?

  • המשבר הכלכלי ((סיבה טובה לכל דבר, העלאת מחירים והורדת מחירים, פיטורים וגיוסים, קנית מניות ומכירתן….)). אנשים זהירים יותר בהוצאותיהם. קונים פחות עיתונים, מקליקים פחות על פרסומות ומוציאים פחות כסף על הוצאות שאינן חיוניות.
  • משבר האמינות. עתונות הדפוס ורשתות החדשות מאבדות מהאמינות שלהן. הקצף ששפך נחום ברנע על אריאנה הפינגטון, הן חלק מדוגמה מקומית, הירידות הבלתי פוסקות של ג'ון סטיוארט על רשת פוקס ((האמת, מטרה קלה….)) או ההתקפות על דיויד פוג הן דוגמאות מחו"ל. לא פלא שכמעט אין מצב בו אין תגובה בעיתונות הכלכלית בארץ הטוענת נגד הכותב כי הוא "כותב מפוזיציה", או מאשים מגיב אחר כ"מגיב בתשלום".

האם התוכן חייב לממן את עצמו? האם התוכן בזכות עצמו יכול לממן את עצמו? דבורית שרגל כותבת תחת המטריה של אורנג'. רון מיברג מאמין כי אנשים ישלמו לו ישירות.

אם נצא מהביצה המקומית, נראה כי קיימים לא מעט שרותים ותכנים בתשלום שעובדים. iTunes למשל. אבל האם המודל הזה יעבוד גם על חדשות או דעות? רופרט מרדוק מאמין כי עתונות הדפוס עשתה טעות כאשר אפשרה מראש גישה חינמית לתכנים שלה. מרדוק יודע כי המודל של iTunes ((בעיקר הקשר של החנות למוצרי iPod)) יכול לעבוד גם עבור עתונות הדפוס. אך לדעתי הוא מאמין גם כי מיצוב אליטיסטי דרך תמחור הוא מחוייב וכי קשה לשנות הרגלי צריכה – ולראיה ה-Wall Street Journal, המחויב בתשלום גם באינטרנט, Consumer Report או מחירון הרכב של לוי יצחק – כולם שרותים שתמיד היו בתשלום.

מאידך גיסא, דווקא בעתונות הדפוס קיימת התפוצצות של חינמונים. האם עצם העלות האפסית שלהם הופכת אותם לבעלי ערך נמוך יותר? ההשוואה בין ויקיפדיה לבריטניקה מתבקשת.

אנחנו בעיצומם של מאבקים מקבילים על אמינות ופרנסה. המאבקים הללו יגבו קורבנות, מכל הצדדים.

קטגוריות
דעה

ממשלת ישראל מודיעה בתדהמה

את הכותרת הזאת לא נראה או נשמע יותר. כמו דברים אחרים מהעבר:

כבוד נשיא המדינה, ראש הממשלה, נשיא האוניברסיטה העברית, רקטור האוניברסיטה, חבר הנאמנים, מורי ורבותי.

ביראת כבוד עומד אני לפניכם, מורי הדור, כאן, במקום הקדום ומלא ההוד, הנשקף אל בירת הנצח שלנו וצופה על פני במותיהן של קדמוניות עמנו.

יחד עם אנשים דגולים אחרים, שבוודאי ראויים הם לכך מאוד, מבקשים אתם לחלוק לי את הכבוד הגדול, בהעניקכם לי את התואר "דוקטור לפילוסופיה". הרשו לי לומר את אשר על ליבי: רואה אני את עצמי כאן כנציגם של אלפי המפקדים ורבבות החיילים, שהביאו למדינה את הניצחון במלחמת ששת הימים; הנני נציגו של צה"ל כולו.

יכולה להישאל השאלה: מה טעם ראתה האוניברסיטה, להעניק דוקטור של כבוד בפילוסופיה דווקא לחייל, כאות הוקרה על פעולותיו במלחמה? מה לאנשי הצבא ולעולמה של האקדמיה המסמלת את חיי התרבות? מה לאלו העוסקים, לפי מקצועם, באלימות ולערכי הרוח? אך רואה אני בכבוד הזה, שהנכם חולקים באמצעותי לחברי אנשי הצבא, הכרה עמוקה שלכם, בייחודו של צה"ל, שאינו אלא ביטוי לייחודו של עם ישראל כולו.

מוסכם ומקובל בעולם שצה"ל שונה מצבאות רבים אחרים. אף על פי שמשימתו הראשונה במעלה היא המשימה הצבאית והביטחונית, נוטל הוא על עצמו שורה ארוכה של משימות, המכוונות לענייני שלום; לא לחורבן, כי אם לבניין והאדרת כוחה התרבותי והמוסרי של האומה. מפעלנו החינוכי ידוע לשבח ואף זכה להכרת האומה כולה, בהעניקה לצה"ל את פרס ישראל לחינוך לשנת תשכ"ו; הנח"ל, המשלב את עבודת הצבא עם עבודת האדמה, מורות הספר, הנרתמות למפעלי פיתוח חברתי, וכיוצא באלו, הן רק דוגמאות מספר לייחודו של צה"ל בתחום זה. ((רא"ל יצחק רבין, באוניברסיטה העברית שעל הר הצופים, יוני 1967))

אקדמיה ועולם תרבות, צבא ומפעל חינוכי. מפיו של אדם שבגין 90,000$ ((עליהם לא היה אמור לעמוד לדין לפי החוק של אותם ימים)), פרש מהנהגת מפלגתו והמדינה 10 שנים מאוחר יותר:

האחריות משותפת לשנינו, מוסרית ופורמלית. אין מקום להפרדה בין לאה וביני, ואני נושא באחריות כמוה (("פנקס שירות", יצחק רבין, עמ' 560))

היום אנו כבר לא נדהמים ממעטפות דחוסות במזומנים, מהדרדרות החינוך והגאות באלימות. 40 שנה מהנאום על הר הצופים, 14 שנה לרצח.