סערת הזוטא של חורים ברשת איננה בודדת. מור אינו היחיד שבחר שותפים ללוות את האתר שלו, ניר חינסקי בחר במיקרוסופט.
Monetize – זהו שם המשחק. גל מור או רופרט מרדוק:
(דרך Dvorak Uncensored)
הנחת הבסיס זהה. מישהו צריך לשלם על התוכן. קבלת התוכן בחינם דרך האינטרנט ((בחינם? Connectivity charges may apply)) איננה עובדת. התוכן צריך לממן את עצמו. אז מה קרה?
- המשבר הכלכלי ((סיבה טובה לכל דבר, העלאת מחירים והורדת מחירים, פיטורים וגיוסים, קנית מניות ומכירתן….)). אנשים זהירים יותר בהוצאותיהם. קונים פחות עיתונים, מקליקים פחות על פרסומות ומוציאים פחות כסף על הוצאות שאינן חיוניות.
- משבר האמינות. עתונות הדפוס ורשתות החדשות מאבדות מהאמינות שלהן. הקצף ששפך נחום ברנע על אריאנה הפינגטון, הן חלק מדוגמה מקומית, הירידות הבלתי פוסקות של ג'ון סטיוארט על רשת פוקס ((האמת, מטרה קלה….)) או ההתקפות על דיויד פוג הן דוגמאות מחו"ל. לא פלא שכמעט אין מצב בו אין תגובה בעיתונות הכלכלית בארץ הטוענת נגד הכותב כי הוא "כותב מפוזיציה", או מאשים מגיב אחר כ"מגיב בתשלום".
האם התוכן חייב לממן את עצמו? האם התוכן בזכות עצמו יכול לממן את עצמו? דבורית שרגל כותבת תחת המטריה של אורנג'. רון מיברג מאמין כי אנשים ישלמו לו ישירות.
אם נצא מהביצה המקומית, נראה כי קיימים לא מעט שרותים ותכנים בתשלום שעובדים. iTunes למשל. אבל האם המודל הזה יעבוד גם על חדשות או דעות? רופרט מרדוק מאמין כי עתונות הדפוס עשתה טעות כאשר אפשרה מראש גישה חינמית לתכנים שלה. מרדוק יודע כי המודל של iTunes ((בעיקר הקשר של החנות למוצרי iPod)) יכול לעבוד גם עבור עתונות הדפוס. אך לדעתי הוא מאמין גם כי מיצוב אליטיסטי דרך תמחור הוא מחוייב וכי קשה לשנות הרגלי צריכה – ולראיה ה-Wall Street Journal, המחויב בתשלום גם באינטרנט, Consumer Report או מחירון הרכב של לוי יצחק – כולם שרותים שתמיד היו בתשלום.
מאידך גיסא, דווקא בעתונות הדפוס קיימת התפוצצות של חינמונים. האם עצם העלות האפסית שלהם הופכת אותם לבעלי ערך נמוך יותר? ההשוואה בין ויקיפדיה לבריטניקה מתבקשת.
אנחנו בעיצומם של מאבקים מקבילים על אמינות ופרנסה. המאבקים הללו יגבו קורבנות, מכל הצדדים.
