קטגוריות
משולחן היועץ דעה

יחסי עובד מעביד

בעקבות תגובה של עדו, אני חושב שכדי שאפרט קצת.

יש לי מכר, טכנאי. אולי לא המוכשר ביותר, אבל חרוץ ונאמן. בעקבות קיצוצים באחת החברות שבהן עבדתי כיועץ, הוא פוטר. סייעתי לי לו בקורות חיים ובהמלצות. במהלך הזמן הוא גויס מספר פעמים ופוטר זמן קצר לאחר מכן. הוא, באמור, לא היה הטכנאי המוכשר ביותר עמו עבדתי, אבל בהחלט לא גרוע עד כדי בך שיפטרו אותו כל כך מהר. לאחר חקירה קצרה הסתבר לי כי החברות ששכרו אותו היו חברות שניגשו למכרזים בהם נדרש ידע שלא היה במסגרת היכולות שלהן, וכן בופיע בקורות החיים שלו. לא ברור לי כלל כי החברות בדקו או יכלו לבדוק את יכולותיו. ברגע שהצורך בו פסק ((על פי רב היות והחברות נכשלו במכרז)), הוא פוטר. הסיבה היחידה שהוא נשגר מלכתחילה הייתה שהוא היה נואש מספיק לקבל את השכר הנמוך שהציעו לו, לתקופה שבה הוא ((או למעשה קורות החיים שלו)) נדרש.

הפתרון שלי ((ושל אחרים)) הוא להעסיק פרילאנסרים. יתכן וזה יהיה המודל העתידי של חלק ניכר מבעלי המקצועות החופשיים ושל אלו העוסקים התחום ה-IT, אך ברור לי שישנם לא מעט אנשי מקצוע טובים שהעבודה כעצמאיים אינה מתאימה להם. להיות עצמאי אינו מסתכם בכך שאתה מקבל את כספך תמורת חשבונית ((שלא לדבר על הטרחה והעלות של הנהלת חשבונות, ניהול תיקים וכיוצ"ב)), אלא גם בצורך להיות איש השיווק, הרכש, המכירות והתפעול של עצמך, ובויתור על ההגנות ((קלושות ככל שיהיו)) של חוקי התעסוקה.

עם זאת, מבחינתי, פירלאסר או עובד הם היינו הך. הגינות ושקיפות הם הכרחיים.

 

 

קטגוריות
כללי

בן אלף

זהו הפוסט האלף של הבלוג הזה. למה זה חשוב? זהו שלא.

קטגוריות
כללי

מעמד היו-יו

אם יש מה שמאפיין את מעמד הביניים הישראלי דהיום, זהו חוסר הבטחון בעתיד בעתיד הכלכלי והמקצועי שלו. את הקביעה הזאת אני אומר מתוך ראיה צרה של דוגמאות מסביבתי המקצועית והחברתית הצרה. אך אם יש מה שלמדתי מהמחאה החברתית המתקיימת היום בישראל, דוגמאות אישיות הם מקור מידע לא פחות אמין (ולעיתים אף יותר) מהתקשורת.

סבתי הייתה תמיד שואלת האם לא עדים לי לעבוד ב"חברה מסודרת". כוננתה הייתה למקום בו יש תלוש משכורת סביר, פנסיה ופיצויים. מקום בוא ידעת כי המשכורת תהיה בסוף החודש, ולא מיני התפתעות של שוטף+X. אלו שבחרו במסלול העצמאות נראים כמי שמשליכים נפשם מנגד.

האםת היא שאין בטחון כאן או כאן. יש אלו המצליחים כעצמאיים ((בזכות ולא בחסד)), ויש כאלו המגלים את מקום העבודה כקנה רצוץ. אני מכיר את המצב משני צדדיו, כעצמאי וכשכיר.

לאחרונה פנה אלי עובד לשעבר שלי. נמאס לו ממקום העבודה שלו, והוא החל לחפש חלופות, הין השאר בחו"ל. להפתעתו, הוא מצא עבודה חלופה טובה בארץ. והחליט לא להמשיך את החיפוש בחו"ל. אמרתי לו להמשיך לחפש. כאשר אמר לי עי הוא מרגיש לא נוח עם המעביד החדש, אמרתי לו כי המעביד החדש יפטרו בניד עפעף אם יראו צורך בכך.

הרגשתי רע באמירה הזאת, אך הייתי מרגיש יותר רע אם לא הייתי נותן לו את העצה הזאת. היום אני במצב שבו אני צריך עזרה בתפעול העסק, אבל אני מוטרד. אם אני לוקח עובד שכיר, אני מחוייב כלפיו ((גישה משונה, אני יודע, אבל מה לעשות)), שלא לדבר על העלויות והבירוקטיה הכרוכים בכך. הייתי רוצה להאמין ביחסי עבודה לטווח ארוך המובוססים על אמון הדדי, אך קשה לי לראות מצב זה מתקיים בשוק העבודה הנוכחי.

שוק העבודה הנוכחי מתבסס על קומטדיזציה של העובדים. הצעד המתבקש מכך הוא הקומודיטיזציה של מקום העבודה. העובד, שכיר או פרילנסר, הוא בר החלפה. הבטחון הכלכלי, מאבני היסוד של מעמד הביניים, אבד.

קטגוריות
דעה

מס או עולה

רק להראות שאין חדש:

כְּעַן יְדִיעַ לֶהֱוֵא לְמַלְכָּא דִּי הֵן קִרְיְתָא דָךְ תִּתְבְּנֵא וְשׁוּרַיָּה יִשְׁתַּכְלְלוּן, מִנְדָּה בְלוֹ וַהֲלָךְ לָא יִנְתְּנוּן וְאַפְּתֹם מַלְכִים תְּהַנְזִק
(עזרא ד, יג)

משמע, אם תתן לאזרחים להוציא את כספם כראות עיניהם, ישאר פחות למלכות. דא עקא, שבמלכות מדובר, ולא עוד שבמלכות זרה.

לפני מספר שנים, בתוכנית "רואים עולם" שודרה כתבה בעקבות חילוף מפלגת השלטון בפינלנד. במסגרת התכנית היה ראיון עם חוטב עצים שנראה כאילו ברח מהפקה של כיפה אדומה ((זקן פרא, כובע צמר, חולצת פלנל משובצת וגרזן עצום)). אותו חוטב עצים נשאל האם היה רוצה להיות שר בממשלה. חוטב העצים ליטף את זקנו, הרהר מעט וענה: "לא, יותר מדי אחריות, עדיף לי כאן".

חיכיתי חמש או שש דקות לשמוע את הצחוק. שלו, של המראיין, של מישהו. אבל לא. לא הייתה שמץ של אירוניה.

חלק ניכר מהמחאה החברתית של ימים אלו סובב סביב סוגיות המסים. האם נטל המס הוא גבוה או נמוך, את מי ועל מה צריך למסות ואיך צריך למסות. אנחנו רואים את מסים כאל עולה למלכות. האזרחים והממשלה הם ישויות נפרדות. מובילי המחאה הראשונים ניסו לשנות את הדיאלוג הזה, אך קשה לראות מי מהכנסת או הממשלה שהפנים זאת.

וינסטון צ'רצ'יל הבטיח לעמו דם, עמל יזע ודמעות. האם ישנו מנהיג פוליטי בישראל שיעיז לשאת נאום ממין זה היום ללא שיעשו ממנו חוכא ואיטלולא? מן הסתם לא, וזאת מהסיבה שבעוד שנטל המס ויוקר המחיה גבוהים, לא היה מספיק כסף להקים מערך כבאות שיוכל להתמודד עם שרפות הכרמל, להגן על הגבול הדרומי, לצייד את מערכת הרפואה הציבורית ולשמר (אם לא לשפר) את מערכת החינוך.

ולפני שינפנו לנו ביוון, איטליה או ספרד, יביטו נא באסטוניה. מדינה קטנה עם אויב היסטורי שהחליטה לאזן את כלכלתה בכדי להצטרף לשוק הארופי, במחיר כבר. אסטוניה עמדה בכך בזכות הדיון הציבורי והשקיפות של התהליך.

כאשר וורן באפט קרא למסות את העשירים, הוא מיד הותקף על ידי בעלי ענין וספקנים. אין בכך להפתיע. שני דורות של ניאו-ליברליזם פיתח בנו שריון עבה של ציניות. הן לגבי בעלי הממון והן לגבי השלטון.

בסיכומו של דבר מס הוא גבוה או נמוך לא רק ביחס להכנסה או למקום ממנו הוא נלקח, אלא קודם לכל למטרות להן הוא משמש. והמטרה הראשונה והעליונה היא הרווחה, הבטחון ואיכות החיים של האזרחים. שימור מסגרת התקציב, יציבות השוק ומאזן התשלומים הם כלים למטרה זאת. טומאס הנדריק אילווס הצליח לשכנע את עמו כי כלים אלו ראוים והמחיר משתלם. על ממשלת ישראל עדיין מוטל נטל ההוכחה.

ורק להזכיר למטילי האימה, הנה מבטו של ג'ון סטיוארט על שוודיה.

The Daily Show With Jon Stewart Mon – Thurs 11p / 10c
The Stockholm Syndrome Pt. 1
www.thedailyshow.com
Daily Show Full Episodes Political Humor & Satire Blog The Daily Show on Facebook
קטגוריות
משולחן היועץ דעה

בזכות הבאלאגן

כמי שגדל בעולם מערכות המידע, אי סדר וחוסר בהירות נוטים לעצבן אותי. כאוטודידקט, אי ידיעה מטרידה אותי. כבורגני, חוסר אחריות אישית מרגיז אותי. אם מישהו אומר לי "אבל אני לא מבין בזה" לגבי תחום שאמור להיות מהותי עבורו, בין אם מדובר בבריאות, בהשקעות או במערכות המידע של העסק שלו, אני סבור שיש משהו פגום בראית העולם שלו.

ולמרות כל העמור לעיל, אני סבור שגדולתה של של הנוכחית הפורצת במקומותנו היא במסר המעורפל לכאורה של "העם דורש צדק חברתי", וטוב יעשו המשתתפים בו אם ימנעו מלפרוט אותו לפרוטות ויכנסו לדיונים על דרישות. מספר סיבות לכך.

  • המחאה היא גורם מפריע, המערכת היא זו צריכה לתקן את עצמה. למערכת יש (או צריכה להיות) את היכולת המשאבים והאחריות לכך. כניסה למשא ומתן היא הסרת האחריות מהמדינה.
  • מתחילות ומובילות המאבק אינן נבחרות הציבור. הן מנהיגות מדהימות ומרשימות. לא בכדי רצים יושבי ראש, מזכירים כללים וראשים למיניהם לספוף תחת כנפיהם. פוליטיקה היא אומנות האפשרי. מנהיגות היא יכולת ומוטיבציה. כל יום שעובר כאשר הן מנהיגות ולא מנהלות מעלה את כוחה של המחאה.
  • מדי יום אני רואה או שומע על פעילות. במרבית המקרים אין לי מושג מי מארגן את הפעילות, וטוב שכך. המערכת תנסה לנטרל כל גורם מארגן או בעל מובהקות מסויימת.

אנו בשלב של מלחמת התשה, ועדיין לא בשלב של בנית הצדק החברתי החדש (או שמה הישן). למערכת הקיימת עדיין יותר קל יותר לנטרל מוקדים של אי שביעות רצון מאשר לבצע שידוד מערכות מלא. תנו לכנסת ולממשלה לרדוף אחרי הזנב של עצמם, להציע – וליישם – פתרונות. בשביל זה הם שם, לעבוד בשבילנו.