קטגוריות
כללי

10 צעדים לטרוף סינכרוני

מתוך שלא לשמה בה לשמה. מזה זמן אני מתכוון לתעד את ניהול יומן הפגישות שלי וספר הטלפונים. מסתבר כי יש כאן 10 מרכיבים, בדיוק לפרוייקט כתיבה קבוצתית בנושא "עשרה" של חנית.

המטרה היא לאפשר לי גישה ליומן ולספר הכתובות מהמחשב האישי שלי, מהטלפון ומהאינטרנט ולא רציתי להיות תלוי במחשב האישי שלי כנקודת סינכרון.

  1. שועל האש מסנכרן את ספר הכתובות לפלאקסו ((יש להם כלי נוח לזיהוי רשומות כפולות ולשליחת עדכונים))
  2. פלאקסו מסנכרן את ספר הכתובות ויומן הפגישות מול החשבון שלי ב-Yahoo ((חשבון בעל ערך היסטורי בעיקר))
  3. פלאקסו מסנכרן את ספר הכתובות ויומן הפגישות מול החשבון שלי ב-Google
  4. פלאקסו מסנכרן את חשבון LinkedIn שלי
  5. שועל האש מסנכרן את ספר הכתובות ל-Scheduleworld,
  6. תוסף Lightning מסנכרן את יומן הפגישות ל-Scheduleworld
  7. Scheduleworld מסנכן את יומן הפגישות לחשבון הפרטי שלי ב-Google
  8. החשבון הפרטי של ב-Google מסתנכרן מול החשבון ב-Google Apps ((יש בעית API מול חשבונות ב-Google Apps))
  9. טלפון נוקיה E61 מסנכרן את ספר הכתובות ויומן הפגישות מול Scheduleworld
  10. את ספר הכתובות והיומן אני שומר גם כקובץ LDIF ו-iCAL

אם זה נראה לכם מטורלל, אני נאלץ להסכים. מי שאחראי לטרוף הזה הוא ניקולס קאר שטען כי ניתן לקבל תשתית IT ב-10$. הוא לא הביא בחשבון את עלות התרופות והפסיכולוגים.

ישנם גם פתרונות חלופיים (או משלימים):

  1. GCalSync לא יציב מספיק לטעמי
  2. שרות Hosted Exchange עם ActiveSync לאלו השבויים בידי Outlook.
  3. להתקין Exchange אצלי ((מה עשיתי רע)).
  4. לקרוא את היומן דרך דפדפן הטלפון ולקבל התרעות על פגישות ב-SMS
  5. להפוך את הארון ולמצוא את יומן הנייר הישן שלי ((חלופה מפתה מאוד בשלב מסויים))
  6. לשמור הכל בראש…

פה אמנם יש רק שש, אבל אני אשמח לרעיונות נוספים.

קטגוריות
דעה

שלושים שנה…

מדי פעם אני נתקל או משתתף בדיון "האם לינוקס (או תוכנה חופשית בכלל) מוכן (אן מתאים) לשולחן העבודה או לסביבה הארגונית?".

בתגובה אני נוטה לשאול "האם המחשב האישי מתאים לשולחן העבודה?"

מאמר ב-CIO Insight, מעלה את השאלה ונותן פרספקטיבה של 30 שנה באמצעות המצגת הבאה:
הביטו במצגת, וחישבו. האם היא כל כך שונה מאלו שאתם רואים היום?

קטגוריות
ניהול

קוטר!

נטען כלפי כי אני חריף מדי בהתייחסותי ללקוחותי. יש יותר משמץ של אמת בכך. כאשר אני יושב עם עמיתים מקצועיים, סטטלר וולדורף יכולים להצטייר כאוהבי אדם מלאי אפטיה ופרגון.

חלק מזה נובע ממי שאני באופן אישי וחלק ממי שאני באופן מקצועי.

אני סבור כי חלק ניכר ממה שעושה אותנו בני אדם הוא השכל (אגודלים עוזרים, כמובן). בקטגורית השכל אני כולל סקרנות, יכולת ביקרותית והומור. תכונות אלו נעלות יותר כאשר ניתן להפנות אותם כלפי עצמך. באופן אישי אני נרתע ממי שאני סבור שלוקה בחוסרים בתחומים אלו (אני סבור! שימו לב לביקורת העצמית…).

מהצד המקצועי, אחד מחסרונותי הוא חוסר סובלנות לטמינת הראש בחול. מערכות מידע הוא תחום מורכב. כמעט מדי יום אני נפגש עם אנשים הבוחרים באחד מהמסלולים:

  1. בורות מוצהרת. בדרך כלל באה לידי ביטוי  "אני לא מבין כלום במחשבים".
  2. עוינות. "אתם אנשי המחשבים מסבכים את הכל".
  3. תחרותיות. "אני יודע על מערכת שאתה אולי לא מכיר…"

הסיבה שטיעונים אלו צורמים לי, היא שהיא מגיע מאנשי עסקים ומנהלים. אותם אנשי עסקים ומנהלים לא היו ממהרים להפטיר אותם אם היינו מחליפים את המילה מחשבים במלה כספים, ביטוח או כח אדם. זאת אפילו כאשר התמחותם המקצועית או תחום העיסוק של חברתם אינו נוגע כלל לתחומים אלו.

מערכות מידע אינן מיכולות הליבה של חברות וארגונים רבים, אבל הן חלק מהותי מהיכולת שלהם להתקיים ולהיות תחרותיים. כאשר מנהל אינו רואה זאת, הוא הופך לנלעג.

יתכן כי אני יכול להיות חביב יותר. אבל אז לא אהיה אני.

קטגוריות
דעה

צייר לי פתרון

הצעתי עוד פרויקט של פרוייקט כתיבה קבוצתית, אז אני אתחיל.

לפני מספר ימים חלפתי על פני מיניבוס שעליו כתוב "פתרונות בתעבורה". לא מפתיע. חכמי השיווק מסבירים לי שהשוק רוצה פתרונות.

  • לא שרות הסעות – פתרונות בתעבורה (מעניין אם יש להם מסוקים, או שהם גם סוללים כבישים).
  • לא זגג – פתרונות בזכוכית.
  • לא ליצן – פתרונות בידור.

לא בכדי קשה לי לשווק את עצמי. מנתח מערכות ויועץ למערכות מידע. אני לא מוכר פתרונות, אני מוכר בעיות! אני שואל שאלות (ועוד שאלות מעיקות). מי צריך את זה? זה גרוע כמעט כמו פסיכולוג (או גסטרואנטרולוג, תלוי כמה עמוק אתה רוצה להכנס…)

מכאן ניתן להבין את ענין הניו אייג'. יש פתרונות – הוליסטיים, כללים ומלאים. הבעיה היא משנית, בה לא נעסוק בה, היא רק תסיח את דעתנו מהפתרון.

סאונד בייט, מכירה של 20 שניות במעלית. לא תתפוס אותם בדקה, לא תתפוס אותם בכלל. זהו השווק של הפתרון.

קונה? לא? יש לי פתרון עבורך….

קטגוריות
מערכות מידע

רזוננס קוגינטיבי

כבר נאמר, תן לאדם פטיש וגו'. ג'ון טימר ב-Ars Techina מפנה למאמר ב-Journal of Consumer Research הטוען כי נעילת לקוח (Lock In) קוגניטיבית היא חזקה לא פחות מנעילה הנובעת מתלות חומרית או עלויות מעבר. כאשר הרגלים נרכשי, המתשמש משוכנע כי הדרך (או הכלי, לענין זה) הוא הטוב ביותר, ולו היה עליו (המשתמש) לפתח כלי או דרך, התוצאה היתה זהה.

זהו נדבך נוסף לאתגרים הכרוכים בשינויים במערכות מידע.

כאשר אני מציג מספר פתרונות ללקוח, כמעט תמיד תהיה הנטיה לכוון הפתרון הדומה ביותר למערכת האחרונה עמה הוא עבד. אני מכנה זאת רזוננס (הדהוד) קוגניטיבי. במצב של שינוי היה ניתן לצפות לדיסוננס קוגינטיבי – ההבנה כי יתכן שיפור בעקבות שינוי מחד וההתנגדות הנובעת מחשש מעצם השינוי. למעשה ההתנגדות מתגבשת מסביב לסביבה המוכרת יותר, ומעניקה לה אווירה של מצויינות.

הדבר בולט לעין בויכוחים בין אוהדי Firefox לחסידי Internet Explorer; משתמשי Windows ו-Linux וכדומה. ויכוחים אלו גולשים לעיתים מזומנות לתכונות האיזוטריות של התוכנות (המקרה הטוב), להפרעות הנפשיות של הצד השני (במקרה הנפוץ יותר) או לתחומי העיסוק של הורי הצד השני (במקרים קיצוניים).

מצב עניינים זה אינו רק בקרב הלקוחות, או המשתמשים. הוא קיים בקרב נותני שרות, מיישמים, מנהלי מערכות ואפילו יועצים – אנשים שהכרות עם טכנולוגיה היא לחם חוקם.

פלצות אוחזת בי כאשר אני רואה שימוש בפרוטוקול POP3 לא מאובטח לדואר אלקטרוני, שימוש ב-PPtP להתקשרות מרוחקת או שימוש ב-WEP (או בMAC Filtering) לאבטחת תקשורת אלחוטית. אני מתנצל על השימוש בדוגמאות טכניות, אך אלו הנקודה היא שמדובר בשימוש בפרוטוקולים גרועים הן מצד הישום העסקי שלהם והן מצד הישום הטכנולוגי שלהם. לכל שלושת הדוגמאות קיימות חלופות מזה מספר שנים, שיישומם אינו מורכב יותר מאלו הקיימים, והערך המוסף שלהם גבוהה בהרבה.

על ממנת שלא לשמור דיון זה ברמה התאורטית בלבד, אתייחס לשימוש בפרוטוקול POP3. זהו פרוטוקול המאפשר למשוך דואר משרת הדואר לתוכנת הדואר המקומית. כל ניהול הדואר (תיקיות, שימור דואר יוצא וכיוצא בזה) נעשה בלעדית על תחנת המשתמש. זהו הפרוטוקול החביב על ספקי אינטרנט, כי המשתמש מושך את הדואר משרת הספק, ומוריד את נטל התחזוקה והאיכסון מהספק.

לפרוטוקול זה קיים מתחרה בשם IMAP הקיים משנת 1998. בפרוטוקול זה הדואר נשמר ומנוהל על השרת, ותוכנת הדואר משמשת רק ככלי ניהול. שני הפרוטוקולים ניתנים להצפנה על ידי שימוש ב-SSL (קיים משנת 1996).

מדוע, אם כן, ממשיכים לראות שימוש נפוץ כל כך ב-POP3 ועוד בסביבות אירגוניות על ידי אנשים טכניים?

רזוננס קוגניטיבי. זה מה שעושה ספק האינטרנט, זה מה שהלקוח (המשתמש) רגיל. לא צריך להסביר או לנהל. יתר על כן – Outlook בגרסאותיו המוקדמות, לא תמך כלל ב-IMAP. תמיכה מוקדמת ב-IMAP התנגשה בתמיכה המובנית ב-Exchange. היות ו-Outlook הוא הכלי המוביל לניהול מידע אישי, מכאן שהוא הכלי הטוב ביותר, מכאן שהפרוטוקולים הנתמכים על ידו הם העדיפים.

קשה להתמודד ישירות עם רזוננס קוגניטיבי. העמדה של טיעונים לוגיים בלבד לשינוי יכולה ליצור התנגדות משני כיוונים עיקיריים:

  1. דיסוננס קוגניטיבי – הטיעונים משכנעים, אך החשש משינוי גדול מדי.
  2. איום על בעלי תפקידים – קבלת ההחלטות שלהם נראית שגויה, או שהם נראים כמי שאינם שולטים או מבינים את הטכנולוגיה.

במצב של התמודדות מול רזוננס קוגניטיבי כיועץ, מצאתי מספר דרכי להתמודד.

  • יצירת רזוננס חלופי. הצגת מערכות או שיטות כמובנות מאליהן.  ("קוד פתוח, כולם משתמשים בקוד פתוח: גוגל, יאהו, תע"א, בנק מזרחי…")
  • הצגת התחליף כמקור. (התקנת שרת Scalix או Zimbra במקום Exchange).
  • הגחכה (פרסומת ישנה של Sun אמרה "Running mission critical applications on NT Server, what do you people do for FUN?")

נשמע ילדותי? נכון, אבל אולי בלתי נמנע. לפחות כל עוד מי שתלוי המערכות מידע (אולי זה כולם?) לא ישקול את הסיכונים והסיכויים של הם פועלים.