תגית: שיווק

הצעתי עוד פרויקט של פרוייקט כתיבה קבוצתית, אז אני אתחיל.

לפני מספר ימים חלפתי על פני מיניבוס שעליו כתוב "פתרונות בתעבורה". לא מפתיע. חכמי השיווק מסבירים לי שהשוק רוצה פתרונות.

• לא שרות הסעות – פתרונות בתעבורה (מעניין אם יש להם מסוקים, או שהם גם סוללים כבישים).
• לא זגג – פתרונות בזכוכית.
• לא ליצן – פתרונות בידור.

לא בכדי קשה לי לשווק את עצמי. מנתח מערכות ויועץ למערכות מידע. אני לא מוכר פתרונות, אני מוכר בעיות! אני שואל שאלות (ועוד שאלות מעיקות). מי צריך את זה? זה גרוע כמעט כמו פסיכולוג (או גסטרואנטרולוג, תלוי כמה עמוק אתה רוצה להכנס…)

מכאן ניתן להבין את ענין הניו אייג'. יש פתרונות – הוליסטיים, כללים ומלאים. הבעיה היא משנית, בה לא נעסוק בה, היא רק תסיח את דעתנו מהפתרון.

סאונד בייט, מכירה של 20 שניות במעלית. לא תתפוס אותם בדקה, לא תתפוס אותם בכלל. זהו השווק של הפתרון.

קונה? לא? יש לי פתרון עבורך….

שני פרסומים עוררו בי שד מן העבר. המכות רק ממשיכות לנחות… של שרון, ותתחילו לפחד. אני התחלתי של חנית.

השד הוא מיום 10 בפברואר 1983. בסיום ההפגנה, ובעודנו מתארגנים לעזיבה שמעתי קול נפץ. לאחר ערב של אלימות ושנאה חשבתי לעצמי "זהו, חושבים שחזיזים יפחידו אותנו?". ניערתי מה שחשבתי שהיה פרור חצץ מהמעיל שלי.

אז ראיתי את הקרע במעיל.

אז שמעתי את הצעקות.

אז שמעתי את הסירנות.

אמיל גרינצוויג נפל מספר מטרים מאחרי. אחרים נפצעו. חלקם נותרו נכים. לי נקרע המעיל. עד היום אני תוהה כמה מתוכם ספגו בגופם רסיסים שנועדו לי.

נהג המונית שלקח אותנו משם חירף וגידף את השמאל. הטונים ירדו מעט כאשר הרדיו דיווח על נפגעים. כאשר חזרתי הביתה ידעתי. פה אני לא רוצה לחיות.

אבל, אני עוד פה – על אפם ועל חמתם. אם רוצים לגרש אותי, שישלחו משאיות. זאת המדינה שלי. אני ושכמותי בנינו אותה ומתחזקים אותה.  אולי אני אעזוב יום אחד. אולי לא. אבל אני אעשה זאת על דעתי וברצוני.

לא חסרים דברים לפחד מהם. החלטות שיווקיות טיפשיות של ארקדי גאידמק וניצול הפניקה של אולמרט על ידי ש"ס הם לא העיקריים שבהם.

הביטו אל הדמוקרטיות הנאורות של המערב. "מגנה כרטה", החוקה האמריקאית וכמעט כל מסמך מהותי הדן בזכויות האדם צמח מתוך מאבק. המאבק כאן לא תם, ולא יסתיים בקרוב. ה"תותח הקדוש" הוא אולי המקבילה שלנו למטח היריות בקונקורד, אבל את הסיום עוד לא ראינו.

נתקלתי במונח בזמן חיפושי דירה. קבענו עם מתווכת במקום מסויים. כאשר היא הגיעה, הסתבר כי הדירה נמצאת בבנין ליד. כאשר עלינו במעלית התחיל חשד לנקר בנו. כאשר היא צילצלה בדלת, כבר היה לנו ברור. את הדירה הזאת כבר ראינו, עם מתווכת אחרת.

מבוכה שלנו, מבוכה של בעלת הדירה, מבוכה של המתווכת. כעס על ביזבוז זמן.

הטעיות ממין זה אינם מנת יומם של מתווכים בלבד. אני ניצבתי גם מצידו השני של המתרס.

בדיון מול לקוח הצגנו את מערכת. המצגת והצעת המחיר כללה פירוט של תת מערכות וארכיטקטורה.

הפירוט, מסתבר היה רב מדי. הלקוח נטל אותו ופנה לחנות מחשבים על מנת לישם אותו, בעלות נמוכה בצורה ניכרת. התוצאות לא הייתה מפתיעות:

• אנחנו בזבנו זמן ללא קבלת הפרויקט.
• הטכנאי קיצץ בתוכניות על מנת לחסוך בעלויות, בנה מערכת מקרטעת, והפסיד כסף בניסיון לתקן טעויות.
• הלקוח הוציא כספים על תיקוני הטעויות וקיבל מערכת מקרטעת.
• אנחנו איבדנו משמנו הטוב כי תיכננו מערכת מקרטעת (ראה מבחן התוצאה).

אינני בטוח כי למדתי את הלקח… אני מאמין בשקיפות מול הלקוח. אני גם מאמין כי לקוח מוטה מחיר תמיד יפנה לנותן שרות הזול יותר, ללא ביקורת איכות. אני זהיר יותר כיום במידע אותו אני מעניק בשלבים מוקדמים של פרויקט, ואם אני חש כי הלקוח משתמש בתהליך המשא ומתן רק בכדי לשאוב מידע, אני נרתע. עם זאת, מתן מידע רב ככל האפשר בתחילת המשא ומתן מאפשר ללקוח לפנות לאחרים ולא להמשיך ולבזבז את הזמן שלי.

יתכן כי אין זאת מדיניות השווק הנבונה ביותר, אך עם הזמן נראה לי כי הלקוחות שנשארים איתי הם הרווחיים ביותר עבורי, והמרוצים ביותר מאיכות העבודה.

ולסיום: את הדירה כבר לא נקנה. בעלת הבית קצה במתווכות.