קטגוריה: דעה

נתקלתי במונח בזמן חיפושי דירה. קבענו עם מתווכת במקום מסויים. כאשר היא הגיעה, הסתבר כי הדירה נמצאת בבנין ליד. כאשר עלינו במעלית התחיל חשד לנקר בנו. כאשר היא צילצלה בדלת, כבר היה לנו ברור. את הדירה הזאת כבר ראינו, עם מתווכת אחרת.

מבוכה שלנו, מבוכה של בעלת הדירה, מבוכה של המתווכת. כעס על ביזבוז זמן.

הטעיות ממין זה אינם מנת יומם של מתווכים בלבד. אני ניצבתי גם מצידו השני של המתרס.

בדיון מול לקוח הצגנו את מערכת. המצגת והצעת המחיר כללה פירוט של תת מערכות וארכיטקטורה.

הפירוט, מסתבר היה רב מדי. הלקוח נטל אותו ופנה לחנות מחשבים על מנת לישם אותו, בעלות נמוכה בצורה ניכרת. התוצאות לא הייתה מפתיעות:

• אנחנו בזבנו זמן ללא קבלת הפרויקט.
• הטכנאי קיצץ בתוכניות על מנת לחסוך בעלויות, בנה מערכת מקרטעת, והפסיד כסף בניסיון לתקן טעויות.
• הלקוח הוציא כספים על תיקוני הטעויות וקיבל מערכת מקרטעת.
• אנחנו איבדנו משמנו הטוב כי תיכננו מערכת מקרטעת (ראה מבחן התוצאה).

אינני בטוח כי למדתי את הלקח… אני מאמין בשקיפות מול הלקוח. אני גם מאמין כי לקוח מוטה מחיר תמיד יפנה לנותן שרות הזול יותר, ללא ביקורת איכות. אני זהיר יותר כיום במידע אותו אני מעניק בשלבים מוקדמים של פרויקט, ואם אני חש כי הלקוח משתמש בתהליך המשא ומתן רק בכדי לשאוב מידע, אני נרתע. עם זאת, מתן מידע רב ככל האפשר בתחילת המשא ומתן מאפשר ללקוח לפנות לאחרים ולא להמשיך ולבזבז את הזמן שלי.

יתכן כי אין זאת מדיניות השווק הנבונה ביותר, אך עם הזמן נראה לי כי הלקוחות שנשארים איתי הם הרווחיים ביותר עבורי, והמרוצים ביותר מאיכות העבודה.

ולסיום: את הדירה כבר לא נקנה. בעלת הבית קצה במתווכות.

מספבר כי הצעת החוק של אמנון כהן מש”ס להגבלת גישה לאתרי אינטרנט למבוגרים אליה התיחסתי בעבר, אינה יחידה. הצעת חוק C-427 של חברת הפרלמנט הקנדי ג'וי סמית היא משונה לא פחות.

ההצעה כוללת סייגים לקבלת רישיון הפעלה של שרותי אינטרנט. אחד הסייגים היא אלימות נגד נשים על ידי מנהלים של חברת שרותי האינטרנט או אי מניעת שרותי אינטרנט מאדם שביצע פשע בעל אופי מיני בשבע השנים האחרונות.

בסוף הידיעה מופיעה התיחסות של חברת הפרלמנט המציינת את פעילותה נגד ניצול של נשים וילדים ב"…קנדה, ישראל אוקריאנה וארה"ב…". האם יש כאן ניצנים של רשת חברתית חדשה?

תגובות לפרסום בלינמגזין גורמות לי לחשוב שאנו מקדשים את האנונימיות של הרשת יתר על המידה, ואולי מתיחסים אליה כמובן מאליו.
אינני בא להביע תמיכה בחוק של ישראל חסון. כמו מרבית החוקים הטכנולוגיים, הוא חסר משמעות. כפי שניתן שבעלי ענין יכולים לעקוף אותו באמצעים טכנולוגיים, כך יכולים בעלי עניין להגיע למידע על הכותבים.

הדיון האנונימי הוא אנטי דמוקרטי. השימוש המופרז בו הופך אותו לבליל של רעשים. הלמו, אוהד מובהק של האנונימיות, מביע את עמדתו בגלוי ובמפגיע. הנכונות לחשיפה היא מה שמעניק לדואר החשמלי את הערך שלו. טוקבקים אנונימיים אינם מקור מידע או דיון ציבורי – הם קן של רשעות, טיפשות, פחדנות ואינטרסים. לא בכדי מכונים מגיבים אלו בשם טרולים.
ההחלטה היא בעיקרה של בעלי ומנהלי האתר, אך גם של המשתתפים. הסיפור על ויכוח קטנוני בקפה דה-מרקר, כפי שהתפרסם בגלוב, הוא דוגמה לכך. הגלוב עצמו אינו מחייב או מוודא את זהות המגיבים, אך איכות המגיבים מכפרת על כך.

פסוודונימים, אווטרים וכינויים אינם אנונימיות. אח"י דקר היא ישות קיימת איתה ניתן לנהל דיאלוג, גם אם אינה מפרסמת את הרציף בו היא עוגנת. זהו הגבול הדק בין שמירה על פרטיות ובין אנונימיות.